לידה

בדיעבד אני מבינה שממש , אבל ממש , פחדתי מהלידה. לא ברור לי למה. אבל ממש פחדתי.

כמו הרבה דברים בחיים, היתה לי תמונה אוטופית על ענין הלידה. כן, מה שאני רוצה יקרה. לי לא יקרה כל הפאשלות בדרך. אבל אולי איפהשהוא בתת המודע שלי כן פחדתי, כן חששתי מחוסר התקשורת עם הרופאים, מהאנדרנלין שמופרש בבית החולים והוא מפריע להרגעות של הלידה. חששתי. ובדיעבד, החששות האלו דחו את הלידה עוד ועוד, עד שהרופאים החליטו לתת לי זירוז.

אולי זה קשור להגשמה עצמית, למילוי הפוטנציאל, לגישת החיים בכלל. יש דברים שאני רוצה לעשות ולא עושה, כי אין לי אומץ, כי אני מלאת חששות, כי אני מפחדת. אולי גם הלידה.

עצתי לכל מי שבהריון ומרגישה קמצוץ של הזדהות עם מה שכתבתי – זה הזמן שלך לעבד, להבין ולקבל את ההרגשות הרגשות והמורכבות של הענין, להכין את עצמך טוב יותר ללידה. אני יודעת שלפני הלידה הבאה, אני צריכה ללכת לטפל בכל הענין הזה, או שאעבור שוב קיסרי..

אפידורל

כן, כן, הסם השכיח שמציעים לנשים ברגע של כאב חזק.

בכלל בחברה שלנו אין סובלנות לכאב. אנחנו ממהרים לטול כדורים לשיכוך כאבים, ולא מקדמים את הכאב בברכה. גם לגבי חום הגוף, אותו דבר. אומרים שחלק מבניית מערכת החיסון של התינוקות תלויה בהיווצרותו של חום גבוה, אבל אנחנו, כחברה, בוחרים לחסן כנגד מחלות שיוצרות חום גבוה, כי אנחנו לא עומדים בו. נכון, הצלנו ככה תינוק אחד לאלף, אבל מנענו מה-999 האחרים לפתח מערכת חיסון טובה כנגד עוד פולשים חוצמהוירוסים הגורמים למחלה הזו.

אז גם אני לקחתי אפידורל. ועם המזל שלי , קרו לי הרבה תופעות לוואי..

ראשית, הכניסו לי את המחט לא טוב. כך קרה שבמשך 10 שעות הרגשתי צד אחד של הגוף באופן מלא. רגיל. עם כל הכאב. והייתי צריכה להשאר במיטה תוך כדי. וכדי להתמודד עם זה – קיבלתי עוד אפידורל, מנה גדולה יותר, מה שאולי תרם אחר כך לתופעות לוואי אחרות. אחרי 10 שעות הכניסו לי את המחט שוב, הסיכון של נזילת הנוזל האפידורלי הוכפלה. אבל אני בסדר תודה לאל.

שנית, נוצרה לי בצקת בצוואר הרחם. בצקת זו היתה הגורם הסופי לכניסתי לניתוח קייסרי.

שלישית, הרעידות בכל הגוף במשך יממה אחרי הלידה, היו ממש חזקות וגרמו לי להרגיש כאילו אני לא שולטת בגוף שלי.

רביעית, בצקות ברגליים ובכפות הרגליים במשך שבוע וחצי שבועיים אחרי הלידה.

ואחרי כל זה, כאבים עמומים בגב באיזור הכנסת המחט המשיכו להופיע גם שבועיים וחצי אחרי הלידה. יועצת ההנקה שלי אמרה שאצלה זה נמשך עד היום.

זה יגמר טוב

ההריון הזה התחיל בבכי. ככה בעצם גיליתי שאני בהריון – באחד הערבים פשוט בא לי לבכות, בלי סיבה נראת לעין. כשהרופא בחדר לידה אמר שאין מנוס מקיסרי, גם התחלתי לבכות, הפעם ידעתי בדיוק למה. הדמעות התחילו לזלוג, ולא פסקו, גם אחרי שהגישו לי את ברקת הודיה אחרי שהוציאו אותה. כל כך בכיתי. בן זוגי המדהים ישב לידי, ולחש מילים מרגיעות, אבל אני מיאנתי להנחם, וחשבתי איך התדרדרתי עד כאן. ההריון הזה נגמר בדמעות, על אכזבה מהדרך בה נגמר ההריון, מהולות בדמעות של שמחה – הנה יש לי תינוקת יפיפיה ומדהימה.

 

ומה אחר כך?

כן, כן, הדבר העיקרי בלידה הוא שכל הנפשות הפועלות יצאו ממנה בחיים. העוברית שלי התחילה את חייה מחוץ לרחם, ואני ממשיכה את חיי על פני הפלנטה הזו. גידול וטיפול בילדים הוא משימה שאורכה לפחות 18 שנים, אם לא פי 2 מזה. הלידה וההריון קצרים לעומתה.

את מחשבותי על גידול וטיפול בילדים אתם מוזמנים לקרוא בבלוג החדש – http://baby.selectednet.co.il

גם את הבלוג הזה אמשיך לעדכן, בנושאי הריון השונים.

אשמח אם תמשיכו לעקוב אחרי..

נשיקות

 

 

מחשבות על הלידה

כשנכנסנו לחדר הלידה, והתארגנו שם, בדקות הראשונות, אמרתי לדולה שלי שלידה זה דבר לאנשים גדולים, אני קטנה עדין, זה לא בשבילי. אין לי מושג למה אמרתי את זה, הרי התכוננתי ללידה כל כך הרבה, חשבתי עליה כל כך הרבה, רציתי אותה כל כך, והנה, כשבאתי ללדת, אני נרתעת משום מה. אולי אי אפשר באמת להתכונן לדבר הזה לידה. כמו דברים אחרים , יש המון קונספציות שגויות, נכונות, מניפולטיביות, בתת מודע של כולנו בקשר אליה. לידה מופיעה בהמון סרטים סתם בתור דקה של הפוגה בעלילה, ונעשה לה עוול.

והנה אני, עומדת לבצע את זה במשך מספר שעות מסויים של חיי, במלוא הוויתי וכוחי. תוך ניצול כל היכולות שלי כאדם, כאישה, כבת זוג וכמטופלת למען הבאת חיים חדשים לעולם. אין לי מושג מה "כל היכולות שלי" אומר. מה יש שם בארסנל שעדין לא נחשפתי אליו? כי בוודאי יש כאן חוויה שעדין לא עברתי, שגדולה ממני, גדולה מהבנתי ומשליטתי, ואני רק מכילה אותה.

ואז חשבתי – לאט לאט, צעד צעד. נכון, זה נראה גדול, נכון, זה נראה גדול עלי. אבל החצי שעה הבאה נראת אפשרית, ויש לי כאן את בן הזוג התומך שלי, ואת הדולה שלי, ואם יגיעו אתגרים נוספים נתמודד איתם יחדיו שלושתינו, כל אתגר בתורו. בצעדי תינוק, נתקדם בלידה הזו.

 

 

הלידה

ברקת הודיה נולדה ביום שני 9.1.2012 בשעה 22:38 בניתוח קיסרי. בפוסט הזה אפרט את רצף האירועים שהובילו לניתוח.

ביום שבת בשעה 13 התחיל טפטוף מי שפיר. עם דם. דם מהול כזה, לא מרוכז, נשטף, נוזל בצבע מאוד בהיר. אני כבר בשבוע 41+4, אבל צירים אין. אני מרגישה את התינוקת כל הזמן, בטוחה שהכל בסדר. בערב הולכים למוקד של מכבי בעצת הדולה ובלחץ המשפחה, אבל לא מספרים להם על טפטוף המים. ממליצים לנו לגשת לבית החולים.

ביום ראשון ב9 בבוקר , 4 צירים במשך שעה בצורה די סדירה, ואז הם מפסיקים. בשעה 14 זירוז לידה (מספר שתיים) רפלקסולוגי אצל הדולה, שמציידת אותי גם בתמיסות הומאופטיות להשראת צירים. אני מתחילה לקחת אותם בשעה 18, כל חצי שעה 10 טיפות מתמיסה אחרת. ב-21 בערב יש איזה ציר שניים, עדין לא משהו סדיר. הדולה מבקשת שניקח שמן קיק עם וודקה. בן זוגי הולך לקנות, אני לוקחת לפי ההוראות. עדין אין צירים. הדולה אומרת שכדאי שנגיע לבית החולים להתאשפז, בכל זאת עברו יותר מ-24 שעות מתחילת הטפטוף.

יום ראשון 22 בלילה מגיעים למאיר כדי להתאשפז, מגיעים למיון יולדות. אני אומרת שאני רוצה להתשמש בחדר הלידה הטבעית, ובנוהל הרגיל, מבקשים מוניטור תקין של חצי שעה, תוך ישיבה על המיטה. אני סובלת אבל זוכרת שזה זמני, ומספקת להם מוניטור שהמיילדת משבחת: "עם מוניטור כזה אין שום מניעה שתכנסי לחדר לידה טבעית". מחכים לרופאה, ד"ר סילבר. הצירים מתחזקים, ואני מתחילה ליישם את התנוחות להתמודדות עם צירים שלמדתי. שמחה שהצירים מתחזקים. הרופאה לעומת זאת, לא מתרשמת יותר מדי מהמוניטור ופוסקת: " שבוע 41+4, טפטוף דמי של מי שפיר לפני יותר מ-24 שעות, אני רוצה תינוק בחוץ, אני רוצה שתכנסי לקיסרי. את רצית לידה טבעית, אז ניתן לך צ'אנס ללדת רגיל, בחדר לידה רגיל, אבל לידה טבעית לא תהיה לך." אנחנו בהלם, באנו להתאשפז, ומכניסים אותי לחדר לידה? הפתיחה היתה 0, הצירים לא סדירים עדין.

יום ראשון 23:30, נכנסים לחדר לידה, עם הדולה. בדרך לשם אני מבקשת חדר לידה עם מקלחת, ומקבלת תשובה שאין כזה פנוי כרגע. המיילדת אומרת – "גם ככה לא תוכלי להשתמש בה, את עם מוניטור כל הזמן". מתישהוא התחלתי לקבל פיטוצין, לא יודעת למה, בטח בגלל שהפסקתי לקחת את התמיסות ההומאופטיות והצירים פחתו. אני לא עומדת בכאבים של הפיטוצין, ומבקשת אפידורל.

יום שני, 4 בבוקר, אני מקבלת פיטוצין, וחצי שעה אחר כך מבקשת אפידורל. רואה איך התכנונים שלי על לידה טבעית ללא אפידורל נמוגים. אבל מסבירה לעצמי, לא נתנו לי לרדת מהמיטה, מכריחים אותי עם מוניטור כל הזמן, המוניטור מזייף וכולם בהסטריה בגלל זה, אני לא יכולה להתמודד עם הכאב על המיטה. האפידורל מתחיל להשפיע על צד שמאל. יחד עם האפידורל אני מבקשת שיחברו לי קטטר. זה לא כואב כי לא מרגישים כלום בגלל האפידורל.

אני מתלוננת שאני מרגישה את צד ימין, הוא לא רדום, האפידורל לא משפיע שם, אני קוראת למרדים בלי הרף. הוא מוסיף לי עוד מנה כל פעם שאני מתלוננת, ומנחה אותי לשכב על צד ימין, כדי שהנוזל האפידורלי ינזל גם לשם, לפי חוק כלים שלובים. אבל כל פעם שאני על צד ימין, המוניטור מתחיל לזייף, ונכנסים רופאים לחוצים לתוך החדר.

משמרות מתחלפות, גם של רופאים וגם של מיילדות, מבקשים את רשותי למיילדת מתלמדת שתהיה מלווה במיילדת מוסמכת. נו מילא. המתלמדת מתחילה לראיין אותי, חושבת שכך תזכה באהדתי. אני רוצה בסך הכל להתכנס בתוך עצמי ושיפסיקו להפריע לי, אז אני אומרת לה – הכל כתוב בתיק. אחר כך מבקשים את רשותי לכניסת טכנאי שיתקן איזו מנורה בחדר. אני מתנגדת חלושות, הטכנאי לא נכנס.

אחכ נכנסת רופאה, ד"ר שדה, שרוצה לפקוע לי את מי השפיר. (חשבתי שכל הבעיה היתה הטפטוף, לא?) פקיעת מי השפיר נחוצה למוניטור הפנימי, שדרוש בגלל שהמוניטור הרגיל לא מפסיק לזייף. בתור צעד בונה אמון בינינו היא מספרת לי שאת שלושת ילדיה ילדה בלידה טבעית. למה כל מי שנכנס לחדר חושב שמעניינים אותי החיים האישיים שלו? מענין אותי רק מה שהוא רוצה לעשות לי ולעוברית שלי, ומענין אותי לדעת שהמניעים שלו הם לא כסתח. זה בוודאי לא קשור לחויות האישיות שהוא עבר. בתחילה אנחנו לא מאשרים את הפקיעה, אבל אחרי עוד שעתיים, ועוד זיופים של המוניטור הבטני, גם הדולה מאשרת שנלך עם זה. יחד עם פקיעת מי השפיר, וחיבור המוניטור הפנימי, מכניסים גם מי אינפוזיה לתוך הרחם שלי, כדי להמנע ממצוקה עוברית כתוצאה מחוסר מי שפיר. מעין פיצוי שכזה, סליחה עוברית שלקחנו לך את המים שלך, רק רצינו לחבר לך מתכת לראש, אז קחי מים אחרים.

אין לי מושג מה השעה, אבל מה שכן גם המוניטור הפנימי מזייף כשאני על צד ימין, העוברית שלי לא אוהבת שאני על צד ימין. בן זוגי והדולה  מעסים אותי בזמן הצירים, כשאני שוכבת על צד שמאל, מכיוון שאני לא יכולה לזוז והאפידורל לא ממש עובד. העיסוי מרגיע מאוד, מזיז אותי, וגם יוצר גל של תנועה, שמזיז אותה , את העוברית שלי, שצריכה לצאת בעצמה בחוצה.

מתישהוא בזמן הזה היתה התקדמות בלידה, הפתיחה התקדמה והתקדמה, עד שהגענו לפתיחה 6 בערך בשעה 18 ביום שני. אחרי הפעם העשירית שאני מתלוננת על האפידורל שלא משפיע על צד ימין, הרופאה במשמרת החדשה מציעה להכניס את האפידורל מחדש. אני לא מתנגדת, מגיעה מרדימה, שבאה להחליף את מקום מתן האפידורל. "מה זה, כל המחט בחוץ" היא אומרת, ועכשיו ברור למה האפידורל לא משפיע עלי בכלל. מקווים שעכשיו יהיה יותר טוב. הפיטוצין מוגבר ומוחלש בהתאם לכמה שהעוברית שלי מסוגלת לסבול, עם פיטוצין גבוה מדי היא נכנסת למצוקה. אז מנמיכים את המינון אבל אז יוצרים האטה בלידה. אני סוףסוף יכולה לנשום קצת, לדבר, להסתכל מסביב, אבל הפתיחה נעצרה.

בן זוגי והדולה מתחילים לעשות משמרות על העיסויים שלי, ובזמן העודף הם הולכים לישון. הפתיחה עדין לא מתקדמת. בשעה 22 ביום שני, נכנס רופא, ומסביר לי את מכלול השיקולים שמובילים אותי לניתוח קיסרי ברגע זה. אני מתחילה לדמוע. הדולה מגיעה וקוראת לבן זוגי. כולנו מקשיבים לרופא, ומבינים שאין ברירה. בן זוגי מבקש עוד שעה בשבילי לעכל את הענין. הרופא נותן לנו עוד 15 דקות. השעה 22:30. בשעה 22:38 ברקת הודיה נולדה, אחרי 10 דקות בערך, הגישו לי אותה עטופה, אני מורדמת ורק נותנת לה נשיקות. בן זוגי עוזב את החדר איתה, בדרך לתינוקיה.

 

שבוע 41

כן, כן. גם לשבוע 41 הגעתי 🙂 מי היה מאמין?

מצד אחד, כל ההריון טרחתי לציין בפני מי שרק עשה סימנים שהוא רוצה לשמוע, שלפי הסינים, הריון זה 42 שבועות ולא 40 כמו אצלינו. למען הדיוק, גם אצלם זה 40 שבועות, אבל הם מתחילים לספור מהביוץ, והרפואה המערבית מתחילה לספור מהדימום. ויש ביניהם שבועיים בממוצע. אז כל מי ששאל אותי "מתי התאריך?" אמרתי – "27 לדצמבר, אבל לפי הסינים זה יכול לקחת עוד שבועייים."

מצד שני, הבטן שלי כל כך גדולה, שמתחילת שמיני אני פוגשת נשמות טובות שאומרות שאני אוטוטו יולדת.

אז נוצר אצלי דיסוננס כזה, מתי בדיוק אלד? וכמה שאני מחוברת לגוף שלי, אני לא ממש יודעת לענות על השאלה הזו. תוסיפו לזה שההורמונים בכמויות שרצות אצלי בדם גורמים לי להיות ממש לא רציונלית, וקיבלתם דיסוננס משולב עם שמחה ועצב על היותי עדין בהריון, ועדין לא אמא. תוסיפו לזה את הלחץ של אמא שלי, "נו, מה עם הצירים?" וקיבלתם שישו ושימחו.

היום אני כבר ב41+4. התוכנית היתה ללדת ביום חמישי. כשהתעוררתי בשישי בבוקר, עדכנתי את התוכנית ללידה ביום שישי. היום כבר שבת, והצירים? יש צירונים, לא סדירים. אין צירים. נראה לי. אני הרי לא ממש יודעת מה הם צירים בהריון ראשון, אבל הטיחו לי שכשהם יגיעו אז אדע..

אין הרבה מה לעשות חוץ להמתין, בשמחה ובציפיה, ללידה שתבוא ותביא לחיינו התחלה חדשה של חיים קטנים בגוף, וגדולים בנשמה 🙂

שבוע 40

האמת, היתה לי הרגשה שאגיע לשבוע 40. לפני כמה חודשים, ישב אצלינו זוג חברים שהתארס לא מכבר, והודיע לנו בשמחה שסגרו מקום ותאריך לחתונה. שמחנו מאוד בשבילם. גם התחלנו להרעיף עליהם עצות. מתישהו הכלה שאלה – אתם באים, נכון? אמרנו שנשמח להגיע, פשוט זה בדיוק התאריך שצפוי ללידה שלי, אז אולי אלד קודם, ואולי לא אוכל להגיע כי ארצה לנוח… למרות שלא אישרנו הגעה עד היום האחרון, היתה לי הרגשה שבחתונה הזו אני אשתתף באופן פעיל. ואכן, חגגתי איתם בשבוע שעבר את נישואיהם. היה כיף! ההרגשה היתה שונה מההרגשה שהיתה לי בחתונות אחרות, אולי בגלל שהפעם היתה לי ממש תינוקת בבטן, לעומת חתונות קודמות, שהיא היתה רק עוברית..

שבוע 40 הוא שבוע קשה… מפתיע, נכון? יש צירונים מדי פעם, יש מיחושים שונים ומשונים, כל תחושה כשרה בשבוע הזה. כשכואב לך, זה בגלל ההריון, כשקשה לך, זה בגלל ההריון, כשיש לך דקירה, זה בגלל ההריון. ואין לי מה לעשות בענין, פרט לשבת ולחכות. לשבת ולחכות שהנסיכה שחיה לה בתוכי תחליט שבא לה לצאת לאויר העולם. כבר אמרו לי – יש לך בטן כל כך גדולה, יש לה מלא מלא מקום, למה שתרצה לצאת החוצה??

הדולה שלי המליצה לי למלא את היום בפעילות, לא לשבת ולחכות שהלידה תגיע.. אז היום הייתי בבריכה, גם אתמול, וגם שלשום. קבעתי ארוחות ערב עם חברים להיום וגם למחר. מחר במהלך היום אני ביום כיף עם העבודה, ומחרתיים? מחרתיים הדולה שלי עושה לי השראת לידה. זה סוג של זירוז, באמצעות רפלקסולוגיה. אולי אקבע ליום שאחרי מחרתיים זירוז באמצעות דיקור? כי לקבוע תוכניות באמצע היום זה קצת קשה כשכל החברים שלי עובדים במשרה מלאה. זו משרה בפני עצמה.. ועוד שיש סבירות מסויימת שהתוכניות האלו יתבטלו.. לא חבל על המאמץ? בעצם כל תוכניות שעושים הן כאלו.

 

שבוע 39

אחרי שמשבוע 36 כולן אמרו לי שאלד לפני הזמן, כשהגיע שבוע 39 היייתי כבר ממש דרוכה… כל סימן מקדים ללידה שאי פעם שמעתי עליו, תוייג במוחי בתור "הנה זה בא". היו לי צירונים פעם פעמיים ביום, צואה רכה היתה לי כל השבוע, היו לילות שהתעוררתי באמצעם ולא יכולתי לישון אחר כך. על כל אלו נאמר שהם דרכים בהן הגוף מכין את עצמו ללידה. ואני, מחכה ומצפה, אומרת לעצמי – הנה זה בא! הנה מגיעה הלידה!

האמת שרגשות מעורבים ליוו אותי כל השבוע. עבדתי עדין במשרד, כלומר, עבדתי מהבית, אבל עבדתי. הייתי מחוייבת למשימות שלי, ללוח זמנים של עבודה, דוח הספק וכולי. בדיעבד, הייתי צריכה לצאת לחופשת מחלה כבר מזמן. בסוף השבוע גיליתי שנמחקים לי ימי מחלה, כי המקסימום שמותר לשכיר לצבור הוא 90 יום, ומה שלא ניצלתי נמחק. החלטתי לצאת לחופש מחלה החל משבוע 40+0. החלטתי להוריד קצב.

בטח כבר ניחשתם את הסוף – לא ילדתי בשבוע 39. הגעתי לתאריך המשוער ללידה, ואפילו רקדתי בו בחתונה, ועדין לא ילדתי. העוברית שלי רוצה עדין להשאר בפנים, טוב לה שם – חם, נעים, כל צרכיה מסופקים. היא בטח גם אוהבת מים כמו אמא שלה. התחלתי לראות את היתרונות שבללדת תינוק בשל יותר – המשקל יותר גדול, לכן קל יותר לטפל בו. אנחנו יותר מוכנים, כי מספיקים לעושת עוד דבר שניים לפני הלידה. הגבר שלי אולי גם יספיק לסיים את מה שרצה לפני הלידה, יש דברים טובים בזה שהלידה מתעכבת…

בינתיים אמא שלי מאוד מאוד דרוכה – כל פעם שאני רק מספרת לה על ציר, היא מתקשרת אחר כך 3 פעמים כדי לבדוק מה שלומי. אם אני לא עונה לטלפון במקרה, היא כבר מתכננת איך לנסוע לבית החולים.

 

שבוע 38

אוקיי, עכשיו אני מבינה על מה כולם מדברים כשאומרים שהחודש התשיעי הכי קשה.. הגיע הזמן שאבין, שבועיים לפני סוף ההריון 🙂

השבוע התחיל להיות לי ממש כבד, התחלתי לנוח ממש ברצינות. אפילו לעשות דברים במטבח בישיבה. הפסקתי לשטוף כלים לגמרי, אגב, זה ממש עשה לי כאבי גב. במיטה התחיל להיות מציק להסתובב, ולשבת ולנהוג כבר ממש ממש אבל ממש, מציק. ההתנשפויות מכלום מאמץ התגברו, התנועתיות של העוברית שלי ברחם התחזקה 🙂 זה כיף. אני מקדימה קנה לוושט כל הזמן, מוזר. אני צריכה להזכיר לעצמי להיות זקופה. הרבה יותר קל לי להיות עגולה.. קשה לי לעמוד הרבה זמן, מעדיפה לשבת.

אפילו צירונים התחילו להגיע, מכל מיני סוגים. תראו, גם לפני שלושה שבועות היו לי כאבים בגב התחתון, שהרופא אמר שהם צירים. אבל השבוע, היו לי ממש פולסים. פולסים של כאב גב התחתון, קצרים כאלו, של 5 שניות, אבל אי אפשר להתעלם מהם. היו לי איזה 5-10 כאלו, לאורך כמה שעות. אמא שלי הגיבה ברינה ממש לדיווחים האלו שלי, והתקשרה עוד פעמיים באותו היום כדי לוודא מה שלומי, ואם יש עוד צירונים. גם היום היו לי צירונים, מסוג אחר, של כאב יושב, ולא של כאב זז. קשה לתאר את זה במילים…

מצאתי זמן השבוע לעשות גוונים. גוונים בשיער, למי שלא יודע, זו פעולה שלוקחת די הרבה זמן במספרה. בין שעתיים לארבע שעות. אז בוודאי שיהיה  לי קשה לעשות אותה כשאהיה כבר אמא.. החלטתי לעשות השבוע, כדי שאהיה מוכנה.

גם מצאנו זמן לעשות קניות של ציוד אחרון. חיתולים, סדינים, מספריים לציפורניים, דברים קטנים כאלו, שלא מעבירים בין תינוק לתינוק, ולכן לא קיבלנו אותם 🙂 עכשיו אפשר להגיד שיש לנו את כל הציוד לכבודה של הגברת. אם אתם שואלים מה חסר עדין, אז בעיקר חסר לארוז תיק לחדר לידה. כל המרכיבים נמצאים בבית, עכשיו נותר להכניס אותם יחדיו לתיק, שיהיה מוכן לשעת קריאה.. תוכנית לידה כבר כתבנו 🙂

אני מזכירה לעצמי כל הזמן שהיחידה שקובעת מהי שעת הקריאה היא העוברית שלי, טושטושית. היא היא היחידה שמחליטה. נכון, הגוף מתכונן, נכון, אנחנו מתכוננים. נכון, אני רוצה ללדת כבר, לראות אותה, להחזיק אותה בידי, לחבק ולנשק אותה, נכון, ישי רוצה עוד קצת זמן, הוא לא הספיק את כל הדברים שתכנן. אבל כל הספקולציות של מתי זה יקרה, כל המאווים והרצונות שלנו, אינם משנים מאומה, הדבר היחיד שמשנה הוא הורמון האנדרנלין שיופרש מהעוברית שלי אל תוך מחזור הדם שלי, ויתחיל את תהליך הלידה…