משהו גדול ממני

כן, רציתי מאוד את ההריון הזה. והיא הגיעה מתי שהיא רצתה.

גם בלידה, כמה שיש לי תמונה בראש של איך זה יראה, זה עדין יתרחש איך שהעוברית שלי תרצה (וגם קצת תלוי בצוות הרפואי). בכל אופן, אני לא ממש קובעת מתי זה יתחיל ואיך זה יגמר.

כתבתי כאן כבר קודם, אחד הסימנים הראשונים שהעידו שאני בהריון, היה שערב אחד, עוד לפני האיחור במחזור, פשוט התחלתי לבכות. "למה את בוכה?", ישי שואל אותי, "אין לי מושג. בא לי לבכות, אני בוכה" , "אבל מה קרה?" "כלום, הכל בסדר. יש לי חשק לבכות, אני בוכה".

ההריון הזה גדול ממני. מתרחש בגוף שלי פנימה משהו גדול ממני, שאין לי שליטה עליו. אני לא קבעתי את מין העובר. אני לא קבעתי את שעת ההפריה. אני סיפקתי את התנאים להפריה. גם עכשיו, אני רק יכולה לספק לו את התנאים האידאלים (לדעתי) לגדילה. להתפתחות. אני לא יכולה לקבוע מה יקרה. באיזשהו מקום, אני צופה בזה מהצד. אני לא השחקנית הראשית כאן, אני אולי משתתפת בהצגה. אבל בהרבה מובנים, אני צופה בשחקנית הראשית, העוברית שלי, מנצחת על כולנו בצעדים הראשונים של חייה.

יש לנו בת!!

בת ראשונה, בדיוק כמו שרציתי לפני שנה. כנגד רוב הניחושים ששמעתי. אחותי בדרך כלל מנחשת נכון, ואצלי היא אמרה בן. אז הכנתי את עצמי לבן. בחרנו שם לבן. יש לנו אחד טוב. לבת יש לנו כמה אופציות. או כמה וכמה אופציות. כלומר אנחנו לא סגורים על עצמינו 🙂

איזה כיף. עוד כמה חודשים תהיה לנו תינוקת מקסימה בבית. אני כבר קצת חסרת סבלנות..

סקירת מערכות ראשונה

היה מאוד מרגש. כבר התגעגעתי לראות את העובר שלי על מסך רחב, עושה פוזות למצלמה.

אני מאוד משתדלת לא לצחוק מאושר במשך כל זמן הבדיקה, אלא רק בחלקה. אם אצחק כל הזמן, חלק מהרופאים לא יהיו מסוגלים לעבוד… הרופא של בדיקת השקיפות העורפית ממש נלחץ שלא יוכל לאסוף את כל הנתונים כשאני צוחקת. ושם ממש התרגשתי.. כאן כבר הכנתי את עצמי להתאפק. אבל אמרתי לה – אני ממש מתאפקת לא לצחוק. היא אמרה שזה דווקא בסדר לצחוק, כל עוד היא לא מצלמת בתלת מיימד.

כן תלת מיימד. יעני תלת מיימד. תוך שימוש באותה מצלמה, מצלמים את העובר מכמה זויות שונות, שניה אחרי שניה, ומרכיבים מזה תמונת תלת מיימד. אם העובר לא זז באמצע, יש סיכוי אפילו שתצא תמונה סבירה. אבל, עוברים כמו עוברים, זזים גם כשאנחנו לא מרגישות. אז לרוב יוצאת תמונה מעוותת משהו.

הרופאה עשתה צ'ק ליסט – ריאות, סרעפת, כבד, כליות, מעיים, קיבה,…. נתנה הערכת משקל, בדקה שהלב תקין, המוח, וכו וכו. לי כל התמונות נראה כמו כתמי רורשך, עלומות, לא ברורות, למרות שניסו להסביר לי – השחור זו הקיבה. האיברים היו פחות או יותר באותו גיל – בין 15 שבועות ו6 ימים ל16 שבועות ו2 ימים. אבל הכי חשוב – יצאנו מהבדיקה בלי נושאים למעקב 🙂

ודרך אגב, יש לנו בת…

איך לבחור רופא לסקירות?

זו באמת שאלה.. הרי לפני השקיפות העורפית לא כל כך מספרים, אז בוודאי שאי אפשר להתייעץ עם חברים רחוקים אצל מי הם עשו את הסקירה ומה המלצותיהם… ובכלל – אתם עושים פרטי? יש לכם ביטוח? אני בחרתי לעשות הכל תחת הכיסוי של מכבי. אני ובן זוגי יוצאים מנקודת הנחה שהכל בסדר, אין מה לדאוג, אז לכן אין צורך להטריח את עצמינו למומחה הכי גדול. מה שכן, החלטנו ללכת לשלושה רופאים שונים, כדי לשמוע חוות דעת שונות ולחשוף את עצמינו ליותר מידע.

את התור לשלושת הבדיקות קבעתי באותו שבוע. הרי זה לא יבוא בהפתעה, אני אעשה את הסקירות האלו במועדים ידועים מראש, אז למה לחכות?

את השקיפות העורפית בחרתי לעשות אצל מישהו שבת דודה שלי המליצה עליו. היא עשתה אצלו שתי סקירות והיתה מרוצה. דר ג'קי סביליה, מקבל בהרצליה, מרפאה נעימה וחניה נוחה.

את הסקירה הראשונה קבעתי אצל דר פלדמן נעה. מדוע? ראשית, כי היא בהסדר של מכבי, שנית, כי הרצתי את השם שלה בגוגל, ויש לה מרפאה עצמאית, וגם יש לה ניסיון רב אותו רכשה מעבר לים, ושלישית כי היא אשה. מקבלת במרכז לבריאות האשה ברמת אביב.

את הסקירה השניה קבעתי אצל דר ורד איזנשטיין מדוע? מאותן סיבות בעצם. אהבתי את מה שראיתי כשהרצתי את השם שלה בגוגל, והיא בהסדר של מכבי, והיא אישה. מקבלת בעזריאלי במרפאה פרטית.

תהנו.

הריון זו מסיבה

"מה, לא ידעת שהריון זו מחלה??" ככה אמר אחד הרופאים לחברה שלי, שנים מספר לפני שאני עצמי הייתי בהריון. המשפט הזה נחרט בזכרוני, לא הבנתי למה שיהיה יחס כזה בכלל לדבר כל כך יפה ומדהים. באמת היה תמוה בעיני.

היום, כשאני באמצעו של החודש הרביעי, אני מבינה מהיכן היחס הזה מגיע. מערכת הרפואה בארץ מעבירה אותי כל כך הרבה בדיקות – דם, שתן, אולטראסאונד, סטטיסטיות, גנטיות. כל ממצא שמתקבל נבדק בקפידה, כל חריגה מהנורמה גוררת הפניה דחופה לרופא מומחה, גם אם היתה לי תוצאה חריגה זהה לפני 5 שנים. אז פשוט לא הייתי בהריון, החריגה מהנורמה לא גררה התייחסות מיוחדת..

אני משתדלת לשמור על אחד, גג שניים, את מספר הביקורים שלי במרפאות מכבי בשבוע. ביקור מעבדה וביקור רופא אחד לשבוע. זה לא פשוט. כבר הייתי צריכה לדחות דברים בשבוע כדי לשמור על המספר הזה. לבקר יותר מדי במרפאות עושה לי רע, אני מתחילה להאמין שאני לא מרגישה טוב…

להיות בהריון זה להיות בריאה, זה אומר שהכל מתפקד כהלכה. נכון, הכל לא מתפקד כרגיל. ועם זאת, הכל מתפקד כהלכה. אני צריכה להזכיר את זה לעצמי מדי פעם. השבוע שמעתי מרופאה את המשפט המנצח : "הריון זו חגיגה. כמו כל חגיגה טובה, היא גדולה, ומרובת משתתפים, ושום דבר לא מתנהל בה כמו שהיה מתנהל בכל יום רגיל אחר." אני מאמצת – הריון זו חגיגה. הכל לא נורמלי, ועם זאת זה נורמלי לחלוטין. כל כך נשי, להחזיק שתי אמיתות סותרות במקביל.

שתהיה לי המשך חגיגה מוצלחת!

תזהרי, שלא תשמיני, אחר כך מאוד קשה להוריד

וואו, כמה פעמים ששמעתי את המשפט הזה. או את החלופה שלו – "תזכרי, לא באמת צריך לאכול בשביל שניים."

ככה זה בחברה חמה. המחשבות של כולם פורצות החוצה מבלי לעבור סינון.

ואני אומרת – תודה על האכפתיות. אחלה. אבל עצרתם לחשוב עם מי אתם מדברים? היו לי פעם בעיות השמנה? סיפרתי לכם כבר איך יצא שהורדתי משקל בלי להתכוון בכלל? ואם בא לי עכשיו לאכול לחם, עם ריבה, אז נא לא לנעוץ בי עיניים ולהוציא לי את התאבון. גם ככה הוא חלש אצלי.

תודה.

לאכול בלי תאבון

אם אני רעבה, אז למה אין לי תאבון??

זה התחיל עוד בחודש השני. רעב הוביל לבחילות, וכשלא הקשבתי לבחילות, כשהתעכבתי עם הכנסת המזון לגופי, איבדתי את התאבון. אבל הוא היה כל כך בריא אז, וחזק, שרק הזכר שלו הספיק כדי שאצליח לאכול ארוחה שלמה. והכל בא על מקומו בשלים.

היום, התאבון הרבה יותר חלש. רעב כבר לא מוביל לבחילות, תודה לאל, אבל אם אני מתעכבת בהכנסת המזון לגופי, כבר לא בא לי יותר. הלך התאבון. וקשה לי מאוד להכריח את עצמי לאכול בלי תאבון. אבל אני חייבת. כי אם אני לא אוכלת, יש לי כאב ראש מאוד מאוד חזק….

זוכרים את השיר "לישון בלי לחלום" של מטרופולין? יש שם רשימה של דברים שמקומם יחדיו, אבל לעיתים מתקיימים גם בלי, ואז איכות החיים יורדת פלאים. איך אפשר לאכול בלי תאבון? זה מוציא את כל הכיף.אני לא מהגרגרנים, שאוכלים בשביל לאכול.

אבל אני מנסה להכריח את עצמי. אחרי הכל, אני אוכלת בשביל שניים, ובנוסף לזה, כשלא אוכלים, יש מ-זה כאב ראש. אתם לא רוצים לדעת.

חולשת נשים

לראשונה הבנתי את ההתייחסות אל האישה כחלשה, כעושה פחות, כתלותית, ועוד שמות תואר שנגעלתי מהם עד עתה. עד היום התעקשתי להוכיח שאני יכולה לעשות הכל (פרט להרמת משאות כבדים) כמו עמיתי לעבודה, לבנין, וכו'.

מאתמול אנחנו תושבי רמת גן. הרשויות עדין לא יודעות את זה, אבל את הלילה בילינו כאן, בבית החדש שלנו, גדול, מואר, ושקט. בבוקר ציוצי הציפורים העירו את הגבר שלי. אחלה, אחלה דירה. ובשבוע האחרון בילינו באריזות. בנוסף לפעילות היומיום העמוסה, אספתי קרטונים וישי ארז. אני עזרתי לארוז.

כמה שאתכחש לזה, ההריון הזה מעייף. אני גיבורה גדולה, אומרת שההריון זו לא מחלה, שאני יכולה לעשות הכל, גם בשיעור היוגה וגם בחיים. אבל המציאות מנצחת. אני עייפה. אני צריכה לנוח. אין לי אותו הספק כמו קודם, אין לי אותו קצב כמו קודם. אני מתעייפת ואיינני במיטבי.

שלשום הייתי כל כך עייפה, והאריזות לא התקדמו כמו שחשבנו. לא היה אכפת לי. המחשבה שרצה לי בראש היא – אז מה אם המובילים באים? לא נספיק לארוז. נעביר אחר כך לבד את מה שנשאר, או שמקסימום נזמין אותם שוב. פעם סיטואציה כזו היתה מוציאה ממני את המיטב, התמרצתי לעבוד מהר יותר, כדי להספיק, כדי להוציא מהזמן שיש לי יותר דברים…

והגבר שלי? הגבר שלי עבד במרץ, רצה להספיק. לראשונה הרגשתי לא שווה אליו, נתלת עליו שהכל יהיה מוכן בזמן, שהוא עושה יותר ממני. סומכת עליו שהכל יתקתק. אני אלך לישון בינתיים. אני צריכה לנוח.