הריון זו לא מחלה

נכון, הריון זו לא מחלה. להפך, זה מצב בריאות של הגןף. הגוף הנשי בשיא תפקודו, בשיא פועלו.

אבל.

יש להריון כמה סמפטומים שמשותפים בינו לבין מחלות קשות:

1. אני רואה רופא כל חודש. ביקור במרפאות זה דבר שלוקח המון זמן ומשאבים, ואני עושה אותו כל חודש. לפעמים אני מדלגת אם אפשר, ואז הרופא שולח לי את הבדיקות בפקס.

2. אני עושה בדיקות תקופתיות כל חודש. מה שאומר ביקור במעבדה מדי חודש. אולי כדאי שקופת החולים שלי תנפיק לי כרטיס חניה לחניון שלה ליד המעבדה, כרטיס מנוי כזה, שיחסוך לי זמן בחניה, לפחות שם. אני כבר מכירה את כל צוות המעבדה, יכולה לדקלם את מה שהרמקולים עומדים להכריז כשמגיע תורו של המספר הבא, לפעמים מקבלת עדיפות בתור בגלל שאני בהריון.

3. יש תרופות שאני לוקחת באופן קבוע: לפני ההריון ובתחילתו זה היה חומצה פולית, אחכ עברתי למולטי ויטמין, עכשיו זה גם ברזל להריון, שני כדורים ביום. סהכ 3 כמוסות ליום. זה המון. כשהיינו בפאריז, הגבר שלי סידר לי את כל הכדורים בקופסא אחת של תבלינים. ישבנו במסעדה, והקופסא לידי על השולחן. זה גרר שאלות מצד הזוג שישב לידינו.. מה זה? שאלו אותי. ברגע שליטפתי את הבטן, חייכו בהבנה, את בהריון, הכל מובן.

4. אני מוגבלת פיזית. בהרבה דברים – החל מתנועה יומיומית, עד עליה למתקני לונה פארק. אסור לעצור נשימה, אסור להבהל, אסור לעלות על רכבות הרים. אני מתעייפת מהר יותר – יש לי יותר משקל לסחוב פתאום. קשה לי לנעול נעלים. קשה לי להתלבש. פתאום אני מבינה מה כל כך מעיק בלהיות שמן.

5. קשה לי להודות בזה, אבל משהו במוח שלי השתנה. לגמרי. אני פחדנית יותר, נבהלת בכביש לדוגמא. אני פחות לוגית. בשיחות טכניות בעבודה אני אומרת – רגע, אני אזכר, אה, הסיבה היא כזו וכזו. אני בוכה בקלות יותר, הרבה דברים מתרגמים לבכי: תסכול, עייפות, בלבול. כן, אני גם מבולבלת יותר. נשענת יותר על הגבר שלי. המוח הזוחלי שלי יותר דומיננטי כרגע מקליפת המוח, הנאו קורטקס, החלק שמייחד אותנו בתור בני אנוש..

כל אלו מסתכמים בכך שהריון יכול להיות מסווג כמו מחלה. עוד לא הגעתי לחלק של תופעות לאחר ההריון, כל מיני עקמת בגב, חסרים תזונתיים, שמתייחסים אליהם כאילו ההריון גרם אותם. באסה, תמיד חשבתי שלהיות בהריון זה כיף שלא נגמר, זו פריחה נשית. נשים בהריון עדין נראות בעיני שיא היופי הנשי. פשוט מעל גיל 30 מצטרפות ליופי הנשי הזה עוד תופעות, פחות רצויות. אולי אם הייתי בת 16 אז היה לי הרבה יותר קל, וגם לגוף שלי היה קל יותר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *