שבוע 39

אחרי שמשבוע 36 כולן אמרו לי שאלד לפני הזמן, כשהגיע שבוע 39 היייתי כבר ממש דרוכה… כל סימן מקדים ללידה שאי פעם שמעתי עליו, תוייג במוחי בתור "הנה זה בא". היו לי צירונים פעם פעמיים ביום, צואה רכה היתה לי כל השבוע, היו לילות שהתעוררתי באמצעם ולא יכולתי לישון אחר כך. על כל אלו נאמר שהם דרכים בהן הגוף מכין את עצמו ללידה. ואני, מחכה ומצפה, אומרת לעצמי – הנה זה בא! הנה מגיעה הלידה!

האמת שרגשות מעורבים ליוו אותי כל השבוע. עבדתי עדין במשרד, כלומר, עבדתי מהבית, אבל עבדתי. הייתי מחוייבת למשימות שלי, ללוח זמנים של עבודה, דוח הספק וכולי. בדיעבד, הייתי צריכה לצאת לחופשת מחלה כבר מזמן. בסוף השבוע גיליתי שנמחקים לי ימי מחלה, כי המקסימום שמותר לשכיר לצבור הוא 90 יום, ומה שלא ניצלתי נמחק. החלטתי לצאת לחופש מחלה החל משבוע 40+0. החלטתי להוריד קצב.

בטח כבר ניחשתם את הסוף – לא ילדתי בשבוע 39. הגעתי לתאריך המשוער ללידה, ואפילו רקדתי בו בחתונה, ועדין לא ילדתי. העוברית שלי רוצה עדין להשאר בפנים, טוב לה שם – חם, נעים, כל צרכיה מסופקים. היא בטח גם אוהבת מים כמו אמא שלה. התחלתי לראות את היתרונות שבללדת תינוק בשל יותר – המשקל יותר גדול, לכן קל יותר לטפל בו. אנחנו יותר מוכנים, כי מספיקים לעושת עוד דבר שניים לפני הלידה. הגבר שלי אולי גם יספיק לסיים את מה שרצה לפני הלידה, יש דברים טובים בזה שהלידה מתעכבת…

בינתיים אמא שלי מאוד מאוד דרוכה – כל פעם שאני רק מספרת לה על ציר, היא מתקשרת אחר כך 3 פעמים כדי לבדוק מה שלומי. אם אני לא עונה לטלפון במקרה, היא כבר מתכננת איך לנסוע לבית החולים.

 

שבוע 38

אוקיי, עכשיו אני מבינה על מה כולם מדברים כשאומרים שהחודש התשיעי הכי קשה.. הגיע הזמן שאבין, שבועיים לפני סוף ההריון 🙂

השבוע התחיל להיות לי ממש כבד, התחלתי לנוח ממש ברצינות. אפילו לעשות דברים במטבח בישיבה. הפסקתי לשטוף כלים לגמרי, אגב, זה ממש עשה לי כאבי גב. במיטה התחיל להיות מציק להסתובב, ולשבת ולנהוג כבר ממש ממש אבל ממש, מציק. ההתנשפויות מכלום מאמץ התגברו, התנועתיות של העוברית שלי ברחם התחזקה 🙂 זה כיף. אני מקדימה קנה לוושט כל הזמן, מוזר. אני צריכה להזכיר לעצמי להיות זקופה. הרבה יותר קל לי להיות עגולה.. קשה לי לעמוד הרבה זמן, מעדיפה לשבת.

אפילו צירונים התחילו להגיע, מכל מיני סוגים. תראו, גם לפני שלושה שבועות היו לי כאבים בגב התחתון, שהרופא אמר שהם צירים. אבל השבוע, היו לי ממש פולסים. פולסים של כאב גב התחתון, קצרים כאלו, של 5 שניות, אבל אי אפשר להתעלם מהם. היו לי איזה 5-10 כאלו, לאורך כמה שעות. אמא שלי הגיבה ברינה ממש לדיווחים האלו שלי, והתקשרה עוד פעמיים באותו היום כדי לוודא מה שלומי, ואם יש עוד צירונים. גם היום היו לי צירונים, מסוג אחר, של כאב יושב, ולא של כאב זז. קשה לתאר את זה במילים…

מצאתי זמן השבוע לעשות גוונים. גוונים בשיער, למי שלא יודע, זו פעולה שלוקחת די הרבה זמן במספרה. בין שעתיים לארבע שעות. אז בוודאי שיהיה  לי קשה לעשות אותה כשאהיה כבר אמא.. החלטתי לעשות השבוע, כדי שאהיה מוכנה.

גם מצאנו זמן לעשות קניות של ציוד אחרון. חיתולים, סדינים, מספריים לציפורניים, דברים קטנים כאלו, שלא מעבירים בין תינוק לתינוק, ולכן לא קיבלנו אותם 🙂 עכשיו אפשר להגיד שיש לנו את כל הציוד לכבודה של הגברת. אם אתם שואלים מה חסר עדין, אז בעיקר חסר לארוז תיק לחדר לידה. כל המרכיבים נמצאים בבית, עכשיו נותר להכניס אותם יחדיו לתיק, שיהיה מוכן לשעת קריאה.. תוכנית לידה כבר כתבנו 🙂

אני מזכירה לעצמי כל הזמן שהיחידה שקובעת מהי שעת הקריאה היא העוברית שלי, טושטושית. היא היא היחידה שמחליטה. נכון, הגוף מתכונן, נכון, אנחנו מתכוננים. נכון, אני רוצה ללדת כבר, לראות אותה, להחזיק אותה בידי, לחבק ולנשק אותה, נכון, ישי רוצה עוד קצת זמן, הוא לא הספיק את כל הדברים שתכנן. אבל כל הספקולציות של מתי זה יקרה, כל המאווים והרצונות שלנו, אינם משנים מאומה, הדבר היחיד שמשנה הוא הורמון האנדרנלין שיופרש מהעוברית שלי אל תוך מחזור הדם שלי, ויתחיל את תהליך הלידה…

את ימנית?

העוברית שלי מעדיפה את צד ימין… ברחם, הגוף שלה ממוקם יותר בצד ימין שלי… את התנועות שלה אני מרגישה כמעט רק בצד ימין,.. לפעמים הישבן שלה נדחף לצד שמאל בזמן שהרגלים שלה דוחפות לי איברים בצד ימין של הגוף שלי…
אני רוצה לעשות סקר אצל נשים בהריון.. האם כל העוברים הם בעלי העדפה לצד? איזה?
בתחילה חשבתי שההעדפה של העוברית שלי לצד ימין דווקא, זה בגלל שהיא בת.. אבל חברה עם עובר בבטן, אמרה שגם הוא מעדיף את צד ימין, אז הלכה לי התאוריה..
מה קורה אצלכן? יש העדפה לצד כלשהו?

ההעדפה הזו לצד מסויים מתרחשת רק כשהעובר קטן יחסית לגודל הרחם. בשבוע 38, כשכבר נהיה לה צפוף, אין לה העדפה לצד מסויים. היא פשוט נמצאת כאן ושם, וגם בפינה הזו, איך שיותר נוח לה באותו רגע. כשאני קמה בבוקר, או כשאני קמה משכיבה, היא נמצאת למעלה, קרוב לסרעפת, וכשאני עומדת או הולכת, היא יורדת כמה סנטימטרים למטה. מקסימה שלי.

השליש המסתיר

השליש השלישי נקרא השליש המסתיר. הבטן מסתירה את האישה שנושאת אותה. כשקראתי את זה, לא הבנתי על מה מדברים. אבל ההבנה שלי לא איחרה להגיע.- כל מי שפוגש אותי מדבר איתי קודם כל על הבטן. כמה היא גדולה? היא ירדה? ואם לא על הבטן, אז על ההריון. איך הולך? סוחבים? יש לך כאבים? את ישנה טוב?

יש משהו נחמד בזה שכולם מתעניינים. אני בדרך כלל מעדיפה התעניינות שכזו מאשר להיות פוליטיקלי קורקט, ולא לדבר על שום דבר חשוב. אבל, יש גם ענין של מינונים. עמוס לי מדי ההתעניינות שלכם. עמוס לי, כל אחד חושב שהוא הראשון. שהוא היחיד. שהוא הכי חכם. אז יש לי הפתעה בשבילכם – לא. את השנינויות שלכם לגבי איך שאני נראת כבר שמעתי 3 פעמים היום, ואני עוד זוכרת 10 פעמים מאתמול. עכשיו, כשאתם יודעים שעוד חמישה אנשים אמרו לי בדיוק אותו דבר כמוכם, הגיע הזמן שתהיו יותר עדינים איתי, ותחשבו פעמיים על מה שאתם אומרים לי.

לדוגמא, אפשר להתייחס לעובדה שיש כאן אישה שסוחבת את הבטן הזו. ואפשר, אפילו רצוי, לדבר איתי על דברים שלא נוגעים ישירות להריון. זה משמח אותי. מסיח את דעתי מהקושי של השליש האחרון. אפשר גם לדבר על מזג האויר. זה מענין לשם שינוי, כי הביגוד שלי השתנה בגלל ההריון, ואני שמה לב הרבה יותר למזג האויר בגלל זה. שמתם לב שכבר שבועיים יש טמפרטורות נמוכות לעונה? מי בכלל התכונן עם בגדים חמים להריון? חשבתי שגלי החום יספיקו כדי לחמם אותי. במקום זה אני מוצאת את עצמי מסתובבת עם פליזים של בן זוגי היקר, כי זה אחד המעילים היחידים שנסגרים עלי…

שבוע 36 – מתחיל הקושי

כן כן, עכשיו אני קצת יותר מבינה למה אומרים שהחודש התשיעי הוא ארוך כמו כל ההריון. ביום הראשון של שבוע 36 היה לי ממש כבד גם בבוקר. עד אז היה לי כבד בערב, כשהייתי עייפה.

הכבדות הזו פוגשת אותי בכל מיני מקומות, צפויים יותר או פחות. בקימה, מישיבה לעמידה. בהתהפכות בלילה במיטה. בריצה לשירותים בכל פעם שאני קמה מישיבה לעמידה. בהתנשפות אחרי טיפוס קומה אחת במדרגות כאילו רצתי מרתון. בהליכה. באכילה – יש לי פחות מקום בקיבה. וכמובן בפעולות יומיומיות נוספות, שקצת יותר קשות לביצוע עכשיו.

מה עוד חדש השבוע? אני קמה כל בוקר בשבע וחצי. כמו שעון. רצה לשירותים להתרוקן, ולא יכולה לחזור לישון. גם בגלל שאז אני שותה כוס תה פטל, אחד התזמונים היחידים ביממה שאני יכולה לשתות בהם את התה. על קיבה ריקה אפשר לשתות ולחכות רק חצי שעה לארוחה הבאה. על קיבה מלאה, צריך לחכות שעתיים לפני ששותים את התה, ואז "לצום" עוד חצי שעה לפחות. נשמע לי יותר מדי התעסקות במהלך היום, אז אני פשוט שותה בבוקר.

אתמול לקח לי שעתיים לפתור סודוקו. אומנם הוא היה ברמת הקושי הכי גבוהה, אקסטרים, אבל עדין – שעתיים??? הכי ארוך שהיה לי עד עכשיו היה שעה. הרציונליות שלי נעלמת לי מהחיים… הנאו קורטקס כבר בפעילות ממש נמוכה 🙂 זה אומר שהכל תקין, וההורמונים עובדים כמו שצריך.

עוד קושי שמתעורר, זה התגובות של הסביבה לבטן שלי. כל מי שפוגש אותי, טורח להגיד – מה, יש עוד חודש? חשבתי שתגידי לי שהתאריך כבר עבר. תשתקו, זה עדיף…