הלידה

ברקת הודיה נולדה ביום שני 9.1.2012 בשעה 22:38 בניתוח קיסרי. בפוסט הזה אפרט את רצף האירועים שהובילו לניתוח.

ביום שבת בשעה 13 התחיל טפטוף מי שפיר. עם דם. דם מהול כזה, לא מרוכז, נשטף, נוזל בצבע מאוד בהיר. אני כבר בשבוע 41+4, אבל צירים אין. אני מרגישה את התינוקת כל הזמן, בטוחה שהכל בסדר. בערב הולכים למוקד של מכבי בעצת הדולה ובלחץ המשפחה, אבל לא מספרים להם על טפטוף המים. ממליצים לנו לגשת לבית החולים.

ביום ראשון ב9 בבוקר , 4 צירים במשך שעה בצורה די סדירה, ואז הם מפסיקים. בשעה 14 זירוז לידה (מספר שתיים) רפלקסולוגי אצל הדולה, שמציידת אותי גם בתמיסות הומאופטיות להשראת צירים. אני מתחילה לקחת אותם בשעה 18, כל חצי שעה 10 טיפות מתמיסה אחרת. ב-21 בערב יש איזה ציר שניים, עדין לא משהו סדיר. הדולה מבקשת שניקח שמן קיק עם וודקה. בן זוגי הולך לקנות, אני לוקחת לפי ההוראות. עדין אין צירים. הדולה אומרת שכדאי שנגיע לבית החולים להתאשפז, בכל זאת עברו יותר מ-24 שעות מתחילת הטפטוף.

יום ראשון 22 בלילה מגיעים למאיר כדי להתאשפז, מגיעים למיון יולדות. אני אומרת שאני רוצה להתשמש בחדר הלידה הטבעית, ובנוהל הרגיל, מבקשים מוניטור תקין של חצי שעה, תוך ישיבה על המיטה. אני סובלת אבל זוכרת שזה זמני, ומספקת להם מוניטור שהמיילדת משבחת: "עם מוניטור כזה אין שום מניעה שתכנסי לחדר לידה טבעית". מחכים לרופאה, ד"ר סילבר. הצירים מתחזקים, ואני מתחילה ליישם את התנוחות להתמודדות עם צירים שלמדתי. שמחה שהצירים מתחזקים. הרופאה לעומת זאת, לא מתרשמת יותר מדי מהמוניטור ופוסקת: " שבוע 41+4, טפטוף דמי של מי שפיר לפני יותר מ-24 שעות, אני רוצה תינוק בחוץ, אני רוצה שתכנסי לקיסרי. את רצית לידה טבעית, אז ניתן לך צ'אנס ללדת רגיל, בחדר לידה רגיל, אבל לידה טבעית לא תהיה לך." אנחנו בהלם, באנו להתאשפז, ומכניסים אותי לחדר לידה? הפתיחה היתה 0, הצירים לא סדירים עדין.

יום ראשון 23:30, נכנסים לחדר לידה, עם הדולה. בדרך לשם אני מבקשת חדר לידה עם מקלחת, ומקבלת תשובה שאין כזה פנוי כרגע. המיילדת אומרת – "גם ככה לא תוכלי להשתמש בה, את עם מוניטור כל הזמן". מתישהוא התחלתי לקבל פיטוצין, לא יודעת למה, בטח בגלל שהפסקתי לקחת את התמיסות ההומאופטיות והצירים פחתו. אני לא עומדת בכאבים של הפיטוצין, ומבקשת אפידורל.

יום שני, 4 בבוקר, אני מקבלת פיטוצין, וחצי שעה אחר כך מבקשת אפידורל. רואה איך התכנונים שלי על לידה טבעית ללא אפידורל נמוגים. אבל מסבירה לעצמי, לא נתנו לי לרדת מהמיטה, מכריחים אותי עם מוניטור כל הזמן, המוניטור מזייף וכולם בהסטריה בגלל זה, אני לא יכולה להתמודד עם הכאב על המיטה. האפידורל מתחיל להשפיע על צד שמאל. יחד עם האפידורל אני מבקשת שיחברו לי קטטר. זה לא כואב כי לא מרגישים כלום בגלל האפידורל.

אני מתלוננת שאני מרגישה את צד ימין, הוא לא רדום, האפידורל לא משפיע שם, אני קוראת למרדים בלי הרף. הוא מוסיף לי עוד מנה כל פעם שאני מתלוננת, ומנחה אותי לשכב על צד ימין, כדי שהנוזל האפידורלי ינזל גם לשם, לפי חוק כלים שלובים. אבל כל פעם שאני על צד ימין, המוניטור מתחיל לזייף, ונכנסים רופאים לחוצים לתוך החדר.

משמרות מתחלפות, גם של רופאים וגם של מיילדות, מבקשים את רשותי למיילדת מתלמדת שתהיה מלווה במיילדת מוסמכת. נו מילא. המתלמדת מתחילה לראיין אותי, חושבת שכך תזכה באהדתי. אני רוצה בסך הכל להתכנס בתוך עצמי ושיפסיקו להפריע לי, אז אני אומרת לה – הכל כתוב בתיק. אחר כך מבקשים את רשותי לכניסת טכנאי שיתקן איזו מנורה בחדר. אני מתנגדת חלושות, הטכנאי לא נכנס.

אחכ נכנסת רופאה, ד"ר שדה, שרוצה לפקוע לי את מי השפיר. (חשבתי שכל הבעיה היתה הטפטוף, לא?) פקיעת מי השפיר נחוצה למוניטור הפנימי, שדרוש בגלל שהמוניטור הרגיל לא מפסיק לזייף. בתור צעד בונה אמון בינינו היא מספרת לי שאת שלושת ילדיה ילדה בלידה טבעית. למה כל מי שנכנס לחדר חושב שמעניינים אותי החיים האישיים שלו? מענין אותי רק מה שהוא רוצה לעשות לי ולעוברית שלי, ומענין אותי לדעת שהמניעים שלו הם לא כסתח. זה בוודאי לא קשור לחויות האישיות שהוא עבר. בתחילה אנחנו לא מאשרים את הפקיעה, אבל אחרי עוד שעתיים, ועוד זיופים של המוניטור הבטני, גם הדולה מאשרת שנלך עם זה. יחד עם פקיעת מי השפיר, וחיבור המוניטור הפנימי, מכניסים גם מי אינפוזיה לתוך הרחם שלי, כדי להמנע ממצוקה עוברית כתוצאה מחוסר מי שפיר. מעין פיצוי שכזה, סליחה עוברית שלקחנו לך את המים שלך, רק רצינו לחבר לך מתכת לראש, אז קחי מים אחרים.

אין לי מושג מה השעה, אבל מה שכן גם המוניטור הפנימי מזייף כשאני על צד ימין, העוברית שלי לא אוהבת שאני על צד ימין. בן זוגי והדולה  מעסים אותי בזמן הצירים, כשאני שוכבת על צד שמאל, מכיוון שאני לא יכולה לזוז והאפידורל לא ממש עובד. העיסוי מרגיע מאוד, מזיז אותי, וגם יוצר גל של תנועה, שמזיז אותה , את העוברית שלי, שצריכה לצאת בעצמה בחוצה.

מתישהוא בזמן הזה היתה התקדמות בלידה, הפתיחה התקדמה והתקדמה, עד שהגענו לפתיחה 6 בערך בשעה 18 ביום שני. אחרי הפעם העשירית שאני מתלוננת על האפידורל שלא משפיע על צד ימין, הרופאה במשמרת החדשה מציעה להכניס את האפידורל מחדש. אני לא מתנגדת, מגיעה מרדימה, שבאה להחליף את מקום מתן האפידורל. "מה זה, כל המחט בחוץ" היא אומרת, ועכשיו ברור למה האפידורל לא משפיע עלי בכלל. מקווים שעכשיו יהיה יותר טוב. הפיטוצין מוגבר ומוחלש בהתאם לכמה שהעוברית שלי מסוגלת לסבול, עם פיטוצין גבוה מדי היא נכנסת למצוקה. אז מנמיכים את המינון אבל אז יוצרים האטה בלידה. אני סוףסוף יכולה לנשום קצת, לדבר, להסתכל מסביב, אבל הפתיחה נעצרה.

בן זוגי והדולה מתחילים לעשות משמרות על העיסויים שלי, ובזמן העודף הם הולכים לישון. הפתיחה עדין לא מתקדמת. בשעה 22 ביום שני, נכנס רופא, ומסביר לי את מכלול השיקולים שמובילים אותי לניתוח קיסרי ברגע זה. אני מתחילה לדמוע. הדולה מגיעה וקוראת לבן זוגי. כולנו מקשיבים לרופא, ומבינים שאין ברירה. בן זוגי מבקש עוד שעה בשבילי לעכל את הענין. הרופא נותן לנו עוד 15 דקות. השעה 22:30. בשעה 22:38 ברקת הודיה נולדה, אחרי 10 דקות בערך, הגישו לי אותה עטופה, אני מורדמת ורק נותנת לה נשיקות. בן זוגי עוזב את החדר איתה, בדרך לתינוקיה.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *