זה יגמר טוב

ההריון הזה התחיל בבכי. ככה בעצם גיליתי שאני בהריון – באחד הערבים פשוט בא לי לבכות, בלי סיבה נראת לעין. כשהרופא בחדר לידה אמר שאין מנוס מקיסרי, גם התחלתי לבכות, הפעם ידעתי בדיוק למה. הדמעות התחילו לזלוג, ולא פסקו, גם אחרי שהגישו לי את ברקת הודיה אחרי שהוציאו אותה. כל כך בכיתי. בן זוגי המדהים ישב לידי, ולחש מילים מרגיעות, אבל אני מיאנתי להנחם, וחשבתי איך התדרדרתי עד כאן. ההריון הזה נגמר בדמעות, על אכזבה מהדרך בה נגמר ההריון, מהולות בדמעות של שמחה – הנה יש לי תינוקת יפיפיה ומדהימה.

 

ומה אחר כך?

כן, כן, הדבר העיקרי בלידה הוא שכל הנפשות הפועלות יצאו ממנה בחיים. העוברית שלי התחילה את חייה מחוץ לרחם, ואני ממשיכה את חיי על פני הפלנטה הזו. גידול וטיפול בילדים הוא משימה שאורכה לפחות 18 שנים, אם לא פי 2 מזה. הלידה וההריון קצרים לעומתה.

את מחשבותי על גידול וטיפול בילדים אתם מוזמנים לקרוא בבלוג החדש – http://baby.selectednet.co.il

גם את הבלוג הזה אמשיך לעדכן, בנושאי הריון השונים.

אשמח אם תמשיכו לעקוב אחרי..

נשיקות

 

 

מחשבות על הלידה

כשנכנסנו לחדר הלידה, והתארגנו שם, בדקות הראשונות, אמרתי לדולה שלי שלידה זה דבר לאנשים גדולים, אני קטנה עדין, זה לא בשבילי. אין לי מושג למה אמרתי את זה, הרי התכוננתי ללידה כל כך הרבה, חשבתי עליה כל כך הרבה, רציתי אותה כל כך, והנה, כשבאתי ללדת, אני נרתעת משום מה. אולי אי אפשר באמת להתכונן לדבר הזה לידה. כמו דברים אחרים , יש המון קונספציות שגויות, נכונות, מניפולטיביות, בתת מודע של כולנו בקשר אליה. לידה מופיעה בהמון סרטים סתם בתור דקה של הפוגה בעלילה, ונעשה לה עוול.

והנה אני, עומדת לבצע את זה במשך מספר שעות מסויים של חיי, במלוא הוויתי וכוחי. תוך ניצול כל היכולות שלי כאדם, כאישה, כבת זוג וכמטופלת למען הבאת חיים חדשים לעולם. אין לי מושג מה "כל היכולות שלי" אומר. מה יש שם בארסנל שעדין לא נחשפתי אליו? כי בוודאי יש כאן חוויה שעדין לא עברתי, שגדולה ממני, גדולה מהבנתי ומשליטתי, ואני רק מכילה אותה.

ואז חשבתי – לאט לאט, צעד צעד. נכון, זה נראה גדול, נכון, זה נראה גדול עלי. אבל החצי שעה הבאה נראת אפשרית, ויש לי כאן את בן הזוג התומך שלי, ואת הדולה שלי, ואם יגיעו אתגרים נוספים נתמודד איתם יחדיו שלושתינו, כל אתגר בתורו. בצעדי תינוק, נתקדם בלידה הזו.

 

 

הלידה

ברקת הודיה נולדה ביום שני 9.1.2012 בשעה 22:38 בניתוח קיסרי. בפוסט הזה אפרט את רצף האירועים שהובילו לניתוח.

ביום שבת בשעה 13 התחיל טפטוף מי שפיר. עם דם. דם מהול כזה, לא מרוכז, נשטף, נוזל בצבע מאוד בהיר. אני כבר בשבוע 41+4, אבל צירים אין. אני מרגישה את התינוקת כל הזמן, בטוחה שהכל בסדר. בערב הולכים למוקד של מכבי בעצת הדולה ובלחץ המשפחה, אבל לא מספרים להם על טפטוף המים. ממליצים לנו לגשת לבית החולים.

ביום ראשון ב9 בבוקר , 4 צירים במשך שעה בצורה די סדירה, ואז הם מפסיקים. בשעה 14 זירוז לידה (מספר שתיים) רפלקסולוגי אצל הדולה, שמציידת אותי גם בתמיסות הומאופטיות להשראת צירים. אני מתחילה לקחת אותם בשעה 18, כל חצי שעה 10 טיפות מתמיסה אחרת. ב-21 בערב יש איזה ציר שניים, עדין לא משהו סדיר. הדולה מבקשת שניקח שמן קיק עם וודקה. בן זוגי הולך לקנות, אני לוקחת לפי ההוראות. עדין אין צירים. הדולה אומרת שכדאי שנגיע לבית החולים להתאשפז, בכל זאת עברו יותר מ-24 שעות מתחילת הטפטוף.

יום ראשון 22 בלילה מגיעים למאיר כדי להתאשפז, מגיעים למיון יולדות. אני אומרת שאני רוצה להתשמש בחדר הלידה הטבעית, ובנוהל הרגיל, מבקשים מוניטור תקין של חצי שעה, תוך ישיבה על המיטה. אני סובלת אבל זוכרת שזה זמני, ומספקת להם מוניטור שהמיילדת משבחת: "עם מוניטור כזה אין שום מניעה שתכנסי לחדר לידה טבעית". מחכים לרופאה, ד"ר סילבר. הצירים מתחזקים, ואני מתחילה ליישם את התנוחות להתמודדות עם צירים שלמדתי. שמחה שהצירים מתחזקים. הרופאה לעומת זאת, לא מתרשמת יותר מדי מהמוניטור ופוסקת: " שבוע 41+4, טפטוף דמי של מי שפיר לפני יותר מ-24 שעות, אני רוצה תינוק בחוץ, אני רוצה שתכנסי לקיסרי. את רצית לידה טבעית, אז ניתן לך צ'אנס ללדת רגיל, בחדר לידה רגיל, אבל לידה טבעית לא תהיה לך." אנחנו בהלם, באנו להתאשפז, ומכניסים אותי לחדר לידה? הפתיחה היתה 0, הצירים לא סדירים עדין.

יום ראשון 23:30, נכנסים לחדר לידה, עם הדולה. בדרך לשם אני מבקשת חדר לידה עם מקלחת, ומקבלת תשובה שאין כזה פנוי כרגע. המיילדת אומרת – "גם ככה לא תוכלי להשתמש בה, את עם מוניטור כל הזמן". מתישהוא התחלתי לקבל פיטוצין, לא יודעת למה, בטח בגלל שהפסקתי לקחת את התמיסות ההומאופטיות והצירים פחתו. אני לא עומדת בכאבים של הפיטוצין, ומבקשת אפידורל.

יום שני, 4 בבוקר, אני מקבלת פיטוצין, וחצי שעה אחר כך מבקשת אפידורל. רואה איך התכנונים שלי על לידה טבעית ללא אפידורל נמוגים. אבל מסבירה לעצמי, לא נתנו לי לרדת מהמיטה, מכריחים אותי עם מוניטור כל הזמן, המוניטור מזייף וכולם בהסטריה בגלל זה, אני לא יכולה להתמודד עם הכאב על המיטה. האפידורל מתחיל להשפיע על צד שמאל. יחד עם האפידורל אני מבקשת שיחברו לי קטטר. זה לא כואב כי לא מרגישים כלום בגלל האפידורל.

אני מתלוננת שאני מרגישה את צד ימין, הוא לא רדום, האפידורל לא משפיע שם, אני קוראת למרדים בלי הרף. הוא מוסיף לי עוד מנה כל פעם שאני מתלוננת, ומנחה אותי לשכב על צד ימין, כדי שהנוזל האפידורלי ינזל גם לשם, לפי חוק כלים שלובים. אבל כל פעם שאני על צד ימין, המוניטור מתחיל לזייף, ונכנסים רופאים לחוצים לתוך החדר.

משמרות מתחלפות, גם של רופאים וגם של מיילדות, מבקשים את רשותי למיילדת מתלמדת שתהיה מלווה במיילדת מוסמכת. נו מילא. המתלמדת מתחילה לראיין אותי, חושבת שכך תזכה באהדתי. אני רוצה בסך הכל להתכנס בתוך עצמי ושיפסיקו להפריע לי, אז אני אומרת לה – הכל כתוב בתיק. אחר כך מבקשים את רשותי לכניסת טכנאי שיתקן איזו מנורה בחדר. אני מתנגדת חלושות, הטכנאי לא נכנס.

אחכ נכנסת רופאה, ד"ר שדה, שרוצה לפקוע לי את מי השפיר. (חשבתי שכל הבעיה היתה הטפטוף, לא?) פקיעת מי השפיר נחוצה למוניטור הפנימי, שדרוש בגלל שהמוניטור הרגיל לא מפסיק לזייף. בתור צעד בונה אמון בינינו היא מספרת לי שאת שלושת ילדיה ילדה בלידה טבעית. למה כל מי שנכנס לחדר חושב שמעניינים אותי החיים האישיים שלו? מענין אותי רק מה שהוא רוצה לעשות לי ולעוברית שלי, ומענין אותי לדעת שהמניעים שלו הם לא כסתח. זה בוודאי לא קשור לחויות האישיות שהוא עבר. בתחילה אנחנו לא מאשרים את הפקיעה, אבל אחרי עוד שעתיים, ועוד זיופים של המוניטור הבטני, גם הדולה מאשרת שנלך עם זה. יחד עם פקיעת מי השפיר, וחיבור המוניטור הפנימי, מכניסים גם מי אינפוזיה לתוך הרחם שלי, כדי להמנע ממצוקה עוברית כתוצאה מחוסר מי שפיר. מעין פיצוי שכזה, סליחה עוברית שלקחנו לך את המים שלך, רק רצינו לחבר לך מתכת לראש, אז קחי מים אחרים.

אין לי מושג מה השעה, אבל מה שכן גם המוניטור הפנימי מזייף כשאני על צד ימין, העוברית שלי לא אוהבת שאני על צד ימין. בן זוגי והדולה  מעסים אותי בזמן הצירים, כשאני שוכבת על צד שמאל, מכיוון שאני לא יכולה לזוז והאפידורל לא ממש עובד. העיסוי מרגיע מאוד, מזיז אותי, וגם יוצר גל של תנועה, שמזיז אותה , את העוברית שלי, שצריכה לצאת בעצמה בחוצה.

מתישהוא בזמן הזה היתה התקדמות בלידה, הפתיחה התקדמה והתקדמה, עד שהגענו לפתיחה 6 בערך בשעה 18 ביום שני. אחרי הפעם העשירית שאני מתלוננת על האפידורל שלא משפיע על צד ימין, הרופאה במשמרת החדשה מציעה להכניס את האפידורל מחדש. אני לא מתנגדת, מגיעה מרדימה, שבאה להחליף את מקום מתן האפידורל. "מה זה, כל המחט בחוץ" היא אומרת, ועכשיו ברור למה האפידורל לא משפיע עלי בכלל. מקווים שעכשיו יהיה יותר טוב. הפיטוצין מוגבר ומוחלש בהתאם לכמה שהעוברית שלי מסוגלת לסבול, עם פיטוצין גבוה מדי היא נכנסת למצוקה. אז מנמיכים את המינון אבל אז יוצרים האטה בלידה. אני סוףסוף יכולה לנשום קצת, לדבר, להסתכל מסביב, אבל הפתיחה נעצרה.

בן זוגי והדולה מתחילים לעשות משמרות על העיסויים שלי, ובזמן העודף הם הולכים לישון. הפתיחה עדין לא מתקדמת. בשעה 22 ביום שני, נכנס רופא, ומסביר לי את מכלול השיקולים שמובילים אותי לניתוח קיסרי ברגע זה. אני מתחילה לדמוע. הדולה מגיעה וקוראת לבן זוגי. כולנו מקשיבים לרופא, ומבינים שאין ברירה. בן זוגי מבקש עוד שעה בשבילי לעכל את הענין. הרופא נותן לנו עוד 15 דקות. השעה 22:30. בשעה 22:38 ברקת הודיה נולדה, אחרי 10 דקות בערך, הגישו לי אותה עטופה, אני מורדמת ורק נותנת לה נשיקות. בן זוגי עוזב את החדר איתה, בדרך לתינוקיה.

 

שבוע 41

כן, כן. גם לשבוע 41 הגעתי 🙂 מי היה מאמין?

מצד אחד, כל ההריון טרחתי לציין בפני מי שרק עשה סימנים שהוא רוצה לשמוע, שלפי הסינים, הריון זה 42 שבועות ולא 40 כמו אצלינו. למען הדיוק, גם אצלם זה 40 שבועות, אבל הם מתחילים לספור מהביוץ, והרפואה המערבית מתחילה לספור מהדימום. ויש ביניהם שבועיים בממוצע. אז כל מי ששאל אותי "מתי התאריך?" אמרתי – "27 לדצמבר, אבל לפי הסינים זה יכול לקחת עוד שבועייים."

מצד שני, הבטן שלי כל כך גדולה, שמתחילת שמיני אני פוגשת נשמות טובות שאומרות שאני אוטוטו יולדת.

אז נוצר אצלי דיסוננס כזה, מתי בדיוק אלד? וכמה שאני מחוברת לגוף שלי, אני לא ממש יודעת לענות על השאלה הזו. תוסיפו לזה שההורמונים בכמויות שרצות אצלי בדם גורמים לי להיות ממש לא רציונלית, וקיבלתם דיסוננס משולב עם שמחה ועצב על היותי עדין בהריון, ועדין לא אמא. תוסיפו לזה את הלחץ של אמא שלי, "נו, מה עם הצירים?" וקיבלתם שישו ושימחו.

היום אני כבר ב41+4. התוכנית היתה ללדת ביום חמישי. כשהתעוררתי בשישי בבוקר, עדכנתי את התוכנית ללידה ביום שישי. היום כבר שבת, והצירים? יש צירונים, לא סדירים. אין צירים. נראה לי. אני הרי לא ממש יודעת מה הם צירים בהריון ראשון, אבל הטיחו לי שכשהם יגיעו אז אדע..

אין הרבה מה לעשות חוץ להמתין, בשמחה ובציפיה, ללידה שתבוא ותביא לחיינו התחלה חדשה של חיים קטנים בגוף, וגדולים בנשמה 🙂

שבוע 39

אחרי שמשבוע 36 כולן אמרו לי שאלד לפני הזמן, כשהגיע שבוע 39 היייתי כבר ממש דרוכה… כל סימן מקדים ללידה שאי פעם שמעתי עליו, תוייג במוחי בתור "הנה זה בא". היו לי צירונים פעם פעמיים ביום, צואה רכה היתה לי כל השבוע, היו לילות שהתעוררתי באמצעם ולא יכולתי לישון אחר כך. על כל אלו נאמר שהם דרכים בהן הגוף מכין את עצמו ללידה. ואני, מחכה ומצפה, אומרת לעצמי – הנה זה בא! הנה מגיעה הלידה!

האמת שרגשות מעורבים ליוו אותי כל השבוע. עבדתי עדין במשרד, כלומר, עבדתי מהבית, אבל עבדתי. הייתי מחוייבת למשימות שלי, ללוח זמנים של עבודה, דוח הספק וכולי. בדיעבד, הייתי צריכה לצאת לחופשת מחלה כבר מזמן. בסוף השבוע גיליתי שנמחקים לי ימי מחלה, כי המקסימום שמותר לשכיר לצבור הוא 90 יום, ומה שלא ניצלתי נמחק. החלטתי לצאת לחופש מחלה החל משבוע 40+0. החלטתי להוריד קצב.

בטח כבר ניחשתם את הסוף – לא ילדתי בשבוע 39. הגעתי לתאריך המשוער ללידה, ואפילו רקדתי בו בחתונה, ועדין לא ילדתי. העוברית שלי רוצה עדין להשאר בפנים, טוב לה שם – חם, נעים, כל צרכיה מסופקים. היא בטח גם אוהבת מים כמו אמא שלה. התחלתי לראות את היתרונות שבללדת תינוק בשל יותר – המשקל יותר גדול, לכן קל יותר לטפל בו. אנחנו יותר מוכנים, כי מספיקים לעושת עוד דבר שניים לפני הלידה. הגבר שלי אולי גם יספיק לסיים את מה שרצה לפני הלידה, יש דברים טובים בזה שהלידה מתעכבת…

בינתיים אמא שלי מאוד מאוד דרוכה – כל פעם שאני רק מספרת לה על ציר, היא מתקשרת אחר כך 3 פעמים כדי לבדוק מה שלומי. אם אני לא עונה לטלפון במקרה, היא כבר מתכננת איך לנסוע לבית החולים.

 

את ימנית?

העוברית שלי מעדיפה את צד ימין… ברחם, הגוף שלה ממוקם יותר בצד ימין שלי… את התנועות שלה אני מרגישה כמעט רק בצד ימין,.. לפעמים הישבן שלה נדחף לצד שמאל בזמן שהרגלים שלה דוחפות לי איברים בצד ימין של הגוף שלי…
אני רוצה לעשות סקר אצל נשים בהריון.. האם כל העוברים הם בעלי העדפה לצד? איזה?
בתחילה חשבתי שההעדפה של העוברית שלי לצד ימין דווקא, זה בגלל שהיא בת.. אבל חברה עם עובר בבטן, אמרה שגם הוא מעדיף את צד ימין, אז הלכה לי התאוריה..
מה קורה אצלכן? יש העדפה לצד כלשהו?

ההעדפה הזו לצד מסויים מתרחשת רק כשהעובר קטן יחסית לגודל הרחם. בשבוע 38, כשכבר נהיה לה צפוף, אין לה העדפה לצד מסויים. היא פשוט נמצאת כאן ושם, וגם בפינה הזו, איך שיותר נוח לה באותו רגע. כשאני קמה בבוקר, או כשאני קמה משכיבה, היא נמצאת למעלה, קרוב לסרעפת, וכשאני עומדת או הולכת, היא יורדת כמה סנטימטרים למטה. מקסימה שלי.

פעם ראשונה שהיא הכאיבה לי

לפני שבוע, בפעם הראשונה, קיבלתי בעיטה. בשבוע 34, לקראת סוף שמיני, לראשונה הרגשתי בעיטה. זה כאב. אבל לקצת זמן.

עד אז היו לעוברית שלי תנועות הדרגתיות. כש"כבשה" מקומות חדשים בבטן, היא "כבשה" אותם לאט. בתנועה נמתחת, איטית, הדרגתית. כמו כניסה לתנוחת יוגה. לאט ובטוח. כמובן שהרגשתי את התנועות שלה כל הזמן, יצור מלא חיים שכמותה, יש שעות שלא הפסיקה לזוז. תזוזות עדינות, בטוחות, נמתחות.

ואז הגיעה הבעיטה. זו היתה ממש הפתעה, קרה לי באמצע יום עבודה, פתאום הרגשתי ממש כאב. מוזר. היו לי כאבים אחרים בהריון, שלא קשורים ישירות לרחם. זה היה כאב שבאה ממנה.. מהעוברית הקטנה שלי.

לזכותה יאמר, שזה לא חזר על עצמו. אולי כשדיברתי אליה, ואמרתי, איה, הכאבת לי עכשיו, אולי זה עזר לה לחזור לתנועות הקודמות, לתנועות האיטיות הבוטחות. מי יודע. מאז קיבלתי רק עוד בעיטה אחת, והיא היתה פחות כואבת.. אולי גם בגלל שאפקט ההפתעה התפוגג, כבר הרגשתי כאב זה בעבר, ולכן פחות כאב לי.. מה שחשוב, זה שעכשיו היא לא מכאיבה לי.

לנהוג בהריון

באחד משיעורי ההתעמלות להריון, ישבתי על כדור פיזיו. היה לי כל כך כיף, ולמחרת כבר קניתי לי כדור פיזיו בתור כיסא למשרד. איזה כיף זה! זה גמיש, אפשר לשבת בפיסוק רגליים רחב מאוד, אפשר לקפוץ על זה וזה גם מאוד נוח. באיזשהו שלב, נעשה לי מציק לשבת על כסאות בכלל. אז קניתי לי כדור פיזיו גם לבית.. הכיף הוכפל.

הכי קשה לי עכשיו זה לנהוג. אני נוהגת לפחות חצי שעה בכל כיוון בית-עבודה, וזה לא כל כך נוח לי. התגברתי כבר על ענין פיסוק הרגליים, נו מילא. גם את הישבנים הכואבים למדתי לשחרר בסוף הנסיעה. עכשיו נותרה בעיה גדולה עוד יותר – לנסיכה שלי זה לא נוח. צפוף לה כשאני יושבת זקופה, אז אני יושבת באלכסון אחורה. גם זה לא ממש עובד, זה מציק לה. היא בתורה מתחילה לזוז ומציקה לי, כך יוצא שאני עסוקה מאוד באיך אני יושבת, ומורידה (ממש מעט) תשומת לב מאיך אני נוהגת. לעיתים זה ממש ממש מציק. אני מגיעה לכל מיני תנוחות מוזרות כאלו, עם הקשתה בגב, כי נדמה לי שזה מפנה לה יותר מקום.

מענין איך זה יהיה כשהיא כבר ממש תשב לי בתוך האגן. עכשיו עוד יש לי אשליות שמדי פעם היא במצב מאוזן יותר מאשר מאונך, ושהיא חופשיה לנוע בתוך הבטן הענקית שלי. אפשר לקבל חופשת מחלה רק על סמך אי יכולת לנהוג? 🙂

ציוד לתינוקת

השבוע קיבלנו את שידת ההחתלה. חמתי דאגה שהשידה תגיע אלי, ואני? אני אמרתי שאשמח לקבל. ביום של ההובלה קצת דאגתי כי בעצם לא ראיתי את השידה הזו קודם, וקיויתי שזה לא יהיה בזבוז זמן, וגם אני אחשוב, לא רק חמתי, שזו שידה יפה ובמצב טוב.

אז השידה הגיעה, יפייפיה, מעץ מלא, עם עיצובי פרחים וכבשים, חמודים כאלו, מיוחדים לתינוקות. הצבע שלה גם גם ניטראלי, ונוח, ולכן מתאים גם לכמעט כל מקום בבית שלנו.

בתחילה פינינו לשידה מקום בסלון. היא התאימה מבחינת העיצוב. ואז הבנתי שככל שהשידה תהיה קרובה למקום משכבה של התינוקת, קרי בחדר שלי, כך אני אזכה לישון יותר דקות בלילה. מיד התחלתי במלאכת השכנוע על אישי היקר. מצאנו לשידה מקום אידאלי לחדר השינה. זה כן דרש מאיתנו קצת הקרבות – אני מוותרת על השידה שליד המיטה, כדי שיהיה מקום גם לעריסה וגם לשידה בצד שלי של המיטה. ובצד של אישי היקר המרווח בין המיטה לבין הקיר, הפך להיות מ-1.5 מטר ל-40 סנטימטר. מה שגרם לו לפלוט את המשפט הבא: "הנה ההקרבה הראשונה שאני עושה בשבילה". מעורר השראה, נכון?

בעוד איזה חודשים שלושה תגיע גם מיטה תואמת לשידה הזו, וגם ארוניות נוספות תואמות. ממש חדר תינוקות קומפלט יהיה לתינוקת שלי, וכל זה מבלי ששילמתי שקל. שווה.