השליש המסתיר

השליש השלישי נקרא השליש המסתיר. הבטן מסתירה את האישה שנושאת אותה. כשקראתי את זה, לא הבנתי על מה מדברים. אבל ההבנה שלי לא איחרה להגיע.- כל מי שפוגש אותי מדבר איתי קודם כל על הבטן. כמה היא גדולה? היא ירדה? ואם לא על הבטן, אז על ההריון. איך הולך? סוחבים? יש לך כאבים? את ישנה טוב?

יש משהו נחמד בזה שכולם מתעניינים. אני בדרך כלל מעדיפה התעניינות שכזו מאשר להיות פוליטיקלי קורקט, ולא לדבר על שום דבר חשוב. אבל, יש גם ענין של מינונים. עמוס לי מדי ההתעניינות שלכם. עמוס לי, כל אחד חושב שהוא הראשון. שהוא היחיד. שהוא הכי חכם. אז יש לי הפתעה בשבילכם – לא. את השנינויות שלכם לגבי איך שאני נראת כבר שמעתי 3 פעמים היום, ואני עוד זוכרת 10 פעמים מאתמול. עכשיו, כשאתם יודעים שעוד חמישה אנשים אמרו לי בדיוק אותו דבר כמוכם, הגיע הזמן שתהיו יותר עדינים איתי, ותחשבו פעמיים על מה שאתם אומרים לי.

לדוגמא, אפשר להתייחס לעובדה שיש כאן אישה שסוחבת את הבטן הזו. ואפשר, אפילו רצוי, לדבר איתי על דברים שלא נוגעים ישירות להריון. זה משמח אותי. מסיח את דעתי מהקושי של השליש האחרון. אפשר גם לדבר על מזג האויר. זה מענין לשם שינוי, כי הביגוד שלי השתנה בגלל ההריון, ואני שמה לב הרבה יותר למזג האויר בגלל זה. שמתם לב שכבר שבועיים יש טמפרטורות נמוכות לעונה? מי בכלל התכונן עם בגדים חמים להריון? חשבתי שגלי החום יספיקו כדי לחמם אותי. במקום זה אני מוצאת את עצמי מסתובבת עם פליזים של בן זוגי היקר, כי זה אחד המעילים היחידים שנסגרים עלי…

שבוע 36 – מתחיל הקושי

כן כן, עכשיו אני קצת יותר מבינה למה אומרים שהחודש התשיעי הוא ארוך כמו כל ההריון. ביום הראשון של שבוע 36 היה לי ממש כבד גם בבוקר. עד אז היה לי כבד בערב, כשהייתי עייפה.

הכבדות הזו פוגשת אותי בכל מיני מקומות, צפויים יותר או פחות. בקימה, מישיבה לעמידה. בהתהפכות בלילה במיטה. בריצה לשירותים בכל פעם שאני קמה מישיבה לעמידה. בהתנשפות אחרי טיפוס קומה אחת במדרגות כאילו רצתי מרתון. בהליכה. באכילה – יש לי פחות מקום בקיבה. וכמובן בפעולות יומיומיות נוספות, שקצת יותר קשות לביצוע עכשיו.

מה עוד חדש השבוע? אני קמה כל בוקר בשבע וחצי. כמו שעון. רצה לשירותים להתרוקן, ולא יכולה לחזור לישון. גם בגלל שאז אני שותה כוס תה פטל, אחד התזמונים היחידים ביממה שאני יכולה לשתות בהם את התה. על קיבה ריקה אפשר לשתות ולחכות רק חצי שעה לארוחה הבאה. על קיבה מלאה, צריך לחכות שעתיים לפני ששותים את התה, ואז "לצום" עוד חצי שעה לפחות. נשמע לי יותר מדי התעסקות במהלך היום, אז אני פשוט שותה בבוקר.

אתמול לקח לי שעתיים לפתור סודוקו. אומנם הוא היה ברמת הקושי הכי גבוהה, אקסטרים, אבל עדין – שעתיים??? הכי ארוך שהיה לי עד עכשיו היה שעה. הרציונליות שלי נעלמת לי מהחיים… הנאו קורטקס כבר בפעילות ממש נמוכה 🙂 זה אומר שהכל תקין, וההורמונים עובדים כמו שצריך.

עוד קושי שמתעורר, זה התגובות של הסביבה לבטן שלי. כל מי שפוגש אותי, טורח להגיד – מה, יש עוד חודש? חשבתי שתגידי לי שהתאריך כבר עבר. תשתקו, זה עדיף…

גרה בתוכי

"אני אתגעגע אליו" אמרה לי חברה שלי, שעומדת לפני לידת בנה הבכור. "אני אתגעגע להרגיש אותו 24 שעות ביממה, חלק ממני. אחרי הלידה הוא יהיה נפרד ממני."

אני תמיד הסתכלתי על העובר שלי כישות נפרדת. הנשמה נכנסת לגוף בשבוע 8 של ההריון לפי היהדות, ומאז יש לה קיום נפרד משלי.. נכון, אני מספקת לה את כל צורכה, גם בתוך הרחם וגם כשתיוולד. אבל היא נפרדת. אני האמא שלה, והיא הבת שלי.

זה עוזר לי עכשיו, בשליש השלישי, כשאני ממש מרגישה אותה לעיתים קרובות. אני מזכירה לעצמי שאולי זה שהיא זזה עכשיו זה בגלל שאכלתי סוכר, ואולי סתם התעוררה והיא שוחה לה ברחם. לעיתים אני מקנאה בה שהיא כל היום בתוך מים. המדיום החביב עלי.. לעיתים רחוקות היא גם מכאיבה לי – כאילו היא מושכת את חבל הטבור אליה. ואז אני מדברת אליה, מלטפת אותה, והכאב מפסיק.

 

אוהב אותך תמיד. מי את?

פתאום הבנתי. אני מקבלת אל תוך חיי את התינוקת שלי. מקבלת אותה בשמחה. מקבלת אותה לאחר המתנה וציפיה. רוצה מאוד לקבל אותה. אבל את מי אני מקבלת? איזה אופי יהיה לה? איזה דברים היא תאהב? איזה קריזות יהיו לה?

ויש לי חברה שאומרת – יש לך השפעה על זה, בחינוך, ובערכים שתתני לה, ובדברים שתלמדי אותה, יש לך השפעה. נכון, יש לי השפעה. אבל אני חושבת שההשפעה הזו היא קוסמטית.

אוהב את התינוקת הזו בכל ליבי. זה ברור לי כשמש. אבל אין לי מושג קלוש איזו נשמה תכנס לחיי. אני מזמנת נשמה טובה, בריאה. עוד לפני ההריון זימנו אני והגבר שלי נשמה בריאה וטובה. בעיקר בריאה. וגם טובה. ואני מקווה, שתהיה אדם שהייתי בוחרת להכניס לחיי גם אם לא היתה הבת שלי. שתהיה אדם מדהים, מקסים, ומלא אהבה לזולתו כמו גם לעצמו. אני מקווה. אבל אף אחד לא יודע מה אקבל.

דם, ברזל, אנמיה – מה הקשר להריון?

לקראת הלידה, הגוף מגדיל את כמות הדם . למה? הגוף יודע שבלידה מאבדים דם, אז הוא מכין מראש הרבה, שאחר כך יוכל להתאושש בקלות. לאישה העומדת לפני לידה יש 6-8 ליטר דם. לאישה שאינה הרה יש 4-5 ליטר דם.

העליה בנפח הדם מורכבת גם מעליה בכמות נוזל הדם, וגם בכמות מרכיבי הדם, כדוריות, טסיות, וכולי. כדי לייצר את הכדוריות האדומות, דרוש לגוף המוגלובין. כדי ליצר המוגלובין, דרוש ברזל. מכיוון שלגוף אין מאגרי ברזל, יש צורך לטול תוסף תזונתי.

חשוב שיהיה מספיק המוגלובין בדם, כדי לספק חמצן גם לעובר המתפתח, וגם לך, האם, לשמירה על רמת עירנות, פעילות, ותפקוד טובה.

אני בתמימותי חשבתי שאם אוכל מזון עשיר בברזל זה יספיק, אבל התבדתי. אכלתי במשך 3 שבועות כמויות של בשר אדום שלא היו מביישות אף קרניבור רעב, ועדין – ההמוגלובין שלי היה נמוך… אז התחלתי ליטול תוסף. חברה המליצה לי על "פוריק הריון", והוא עשה את העבודה די ביעילות. הברזל התחיל לעלות שבוע אחרי שהתחלתי לקחת. אני לוקחת כדור אחד על קיבה ריקה, ואוכלת משהו אחרי חצי שעה. כדור נוסף אני נוטלת עם ארוחת הצהרים, שכוללת גם מזון עשיר בברזל.

כמויות הברזל שנכנסות לי לגוף בימים אלו הן לא כל כך הגיוניות. הצריכה היומית המומלצת של ברזל לאישה הרה היא בסביבות 35 מג ליום. בפועל אני נוטלת 2 כדורים של 100 מג ברזל ביום… תארו לעצמיכם כמה הגוף שלי לא מצליח לספוג… איפה אספני המתכות? יש הרבה ברזל כאן, אתם באים לקחת?

שיעורי התעמלות להריון

בשבוע 8, ממש התלהבתי שאני בהריון, וחיפשתי שיעורי יוגה להריון. ביררתי ביררתי, והגעתי לשיעור שהיה נראה לי מקצועי. השיעור היה כל כך איטי, לא התאמצתי בו, ולא חזרתי לשיעור נוסף. נכון, המורה דיברה על הלידה, אבל זה נראה לי ממש רחוק. נכון, דיברו על הפגת כאבים בהריון עצמו, אבל לא היו לי שום כאבים. כל הענין נראה לי כמו בזבוז זמן.

היום, כשאני באמצע שביעי, אני צמאה לשיעורים האלו. חיפשתי ומצאתי גם שיעור רצפת אגן להריון, וגם שיעור יוגה אינטנסיבי להריון וכהכנה ללידה. איזה כיף היה לי בשני השיעורים האלו!! הקצב, שבתחילת ההריון היה נראה לי איטי, הוא בדיוק הקצב המתאים לי עכשיו. התנועות המוגבלות, הן כל מה שאני מסוגלת לעשות עכשיו. והפגישה עם נשים אחרות באותו שלב כמוך, הידיעה שאני לא היחידה בקבוצה שקשה לה לזוז והיא מתאמצת גם בתרגילים הקלים האלו, היא ידיעה מרגיעה.

בשיעורי היוגה והפילאטיס שאני ממשיכה לעשות היכן שתרגלתי גם לפני ההריון, אני מרגישה קצת מוגבלת. לא את כל התרגילים אני יכולה לעשות, אלו שאני יכולה גורמים לי למאמץ רב. בסיום השיעור אני מסכמת – היה קשה, וחברות שלי אומרות, אה, לא היה כל כך קשה היום. בשיעורים להריון, אני עומדת בקצב 🙂

עוד יתרון הוא ההתאספות של נשים באותו מצב באותו חלל. כל שיעור של התעמלות להריון מתחיל בסבב שמות, איזה שבוע את, ואיזה מיחושים הפריעו לך השבוע. ממש קבוצת תמיכה. השיתוף הזה במידע, הסימפטיה, האוירה התומכת, הם אבן יסוד של המפגשים האלו. מאוד מרגיע.

יש חסרון אחד לדעתי. מי שמעבירה את שיעורי ההתעמלות להריון ולידה היא בדרכ עמוק בתעשיה. היא מעבירה גם קורסי הכנה ללידה, והיא גם מתפקדת כדולה, ולכן משתמשת בשיעורים האלו כאמצעי פרסום לפעילות האחרת שלה. זה קצת מעיק, להיות חשופה לכל כך הרבה שיווק ופרסום. אבל הטיפים שהן נותנות על הלידה תוך כדי השיעור שווים את זה.

 

אני שוכב לי על הגב

באיזשהו שלב בשליש השני, הרחם נעשה כבד מדי, וכששוכבים על הגב הוא לוחץ על איברים של חלל הבטן, ואילו בתורם לוחצים על כלי דם שנמצאים קרוב לעמוד השדרה. לי אישית זה גורם לכאבי ראש וסחרחורות, ולכן אני נמנעת כבר בשלב מוקדם זה של ההריון לשכב על הגב. אפילו בשיעורי היוגה שלי, את המנוחה של הסוף אני נמנעת מלבצע כשאני שוכבת על הגב.

מילא להמנע מלשכב על הגב בסוף שיעור היוגה. מה לגבי שנת הלילה שלי? מעכשיו היא יכולה להתבצע רק על צד ימין או על צד שמאל. כרית בין הברכיים עוזרת לשכיבה על הצד להיות יציבה יותר. אבל בחיים הטרום הריוניים שלי, אהבתי מאוד לישון על הגב. אני ממש מתגעגעת לזה..

הפתרון שמצאתי הוא חצי שכיבה על הצד, חצי על הגב. אני מניחה כרית מתחת לגב התחתון והישבן, ונשענת עליה. הכתפיים שלי מונחות כמעט שתיהן על מזרן, כך אני שוכבת ב- 45 מעלות על הגב… זה הכי קרוב לשכיבה על הגב שאני יכולה לקבל כרגע, וזה מצויין 🙂

הבעיה החדשה היא שהמיטה שלי כל כך מלאת כריות, שאני לא יודעת אם יש לנו מספיק מקום עליה. יש את הכרית של הראש, ואת זו של בין הברכיים, ואת זו של מתחת לגב התחתון, ואת זו של מתחת לכפות הרגלים, למניעת התנפחויות בקרסוליים. כל פעם שאני מסתובבת מצד אחד לשני, מצטרף לסיבוב מבצע לוגיסטי לא פשוט: לסדר את הכריות מחדש לצד השני.. ובכלל, הרעיון שביני לבין בן זוגי יש כרית באופן קבוע, לא כל כך תורם למגע בינינו במשך הלילה. נכון שהבטן שלי מתנפחת גם היא למימדי כרית בינינו, אבל שם לפחות יש גם תחושת מגע. אולי זה פרומו לקראת הבאות – צריך לשים לב שהקרבה בינינו תמשיך גם לאחר הלידה, וגם במהלך גידול הילדה המקסימה שלנו.

נפיחות ברגלים

תופעה נפוצה ולא נעימה של התנפחות הקרסוליים שלך, בשעות הערב או סתם לאחר הליכה. קרה לי בעיקר בפאריז, שם הלכנו חלק ניכר מהיום, אבל גם בארץ, עוד קודם.

למה?

כפות הרגליים והקרסולים הן האיבר הרחוק ביותר מהלב שלך. דופק הלב, המניע את זרימת הדם אכן גורם לדם לזרום לשם, אבל בשל מספר גורמים, ביניםה כוח המשיכה, הדם לא תמיד מצליח להתנקז החוצה משם.

מה עושים?

אפשר לישון עם הגבהה מתחת לכפות הרגליים. יעיל במיוחד כאשר כף הרגל היתה נפוחה חלק לא מבוטל של היום. שוב, בגלל כוח המשיכה, התנוחה הזו גורמת לניקוז טוב של נוזלי הדם מהקרסוליים.

בכלל במהלך היום, אפר להרים את הרגלים בכל הזמנות אפשרית, ולגרום להם שלא להיות האיבר הנמוך ביותר בגוף.

תרגילי ספורט, לשיפור זרימת הדם לאיזור. ישיבה על השוקיים, כאשר אצבצות כף הרגל נטועות באדמה. ישיבה זו גורמת לזרימת דם טובה יותר לאיזור הקרסוליים ואצבעות כפות הרגליים.

והפינוק האוטימטיבי : מסאז' בכפות הרגליים. כן, כן, הזדמנות מצויינת לבן הזוג לפנק אותך בהריון. מסאז' מדי ערב ימריץ את הדם באיזור וימנע נפיחות.

משהו גדול ממני

כן, רציתי מאוד את ההריון הזה. והיא הגיעה מתי שהיא רצתה.

גם בלידה, כמה שיש לי תמונה בראש של איך זה יראה, זה עדין יתרחש איך שהעוברית שלי תרצה (וגם קצת תלוי בצוות הרפואי). בכל אופן, אני לא ממש קובעת מתי זה יתחיל ואיך זה יגמר.

כתבתי כאן כבר קודם, אחד הסימנים הראשונים שהעידו שאני בהריון, היה שערב אחד, עוד לפני האיחור במחזור, פשוט התחלתי לבכות. "למה את בוכה?", ישי שואל אותי, "אין לי מושג. בא לי לבכות, אני בוכה" , "אבל מה קרה?" "כלום, הכל בסדר. יש לי חשק לבכות, אני בוכה".

ההריון הזה גדול ממני. מתרחש בגוף שלי פנימה משהו גדול ממני, שאין לי שליטה עליו. אני לא קבעתי את מין העובר. אני לא קבעתי את שעת ההפריה. אני סיפקתי את התנאים להפריה. גם עכשיו, אני רק יכולה לספק לו את התנאים האידאלים (לדעתי) לגדילה. להתפתחות. אני לא יכולה לקבוע מה יקרה. באיזשהו מקום, אני צופה בזה מהצד. אני לא השחקנית הראשית כאן, אני אולי משתתפת בהצגה. אבל בהרבה מובנים, אני צופה בשחקנית הראשית, העוברית שלי, מנצחת על כולנו בצעדים הראשונים של חייה.

הריון זו מסיבה

"מה, לא ידעת שהריון זו מחלה??" ככה אמר אחד הרופאים לחברה שלי, שנים מספר לפני שאני עצמי הייתי בהריון. המשפט הזה נחרט בזכרוני, לא הבנתי למה שיהיה יחס כזה בכלל לדבר כל כך יפה ומדהים. באמת היה תמוה בעיני.

היום, כשאני באמצעו של החודש הרביעי, אני מבינה מהיכן היחס הזה מגיע. מערכת הרפואה בארץ מעבירה אותי כל כך הרבה בדיקות – דם, שתן, אולטראסאונד, סטטיסטיות, גנטיות. כל ממצא שמתקבל נבדק בקפידה, כל חריגה מהנורמה גוררת הפניה דחופה לרופא מומחה, גם אם היתה לי תוצאה חריגה זהה לפני 5 שנים. אז פשוט לא הייתי בהריון, החריגה מהנורמה לא גררה התייחסות מיוחדת..

אני משתדלת לשמור על אחד, גג שניים, את מספר הביקורים שלי במרפאות מכבי בשבוע. ביקור מעבדה וביקור רופא אחד לשבוע. זה לא פשוט. כבר הייתי צריכה לדחות דברים בשבוע כדי לשמור על המספר הזה. לבקר יותר מדי במרפאות עושה לי רע, אני מתחילה להאמין שאני לא מרגישה טוב…

להיות בהריון זה להיות בריאה, זה אומר שהכל מתפקד כהלכה. נכון, הכל לא מתפקד כרגיל. ועם זאת, הכל מתפקד כהלכה. אני צריכה להזכיר את זה לעצמי מדי פעם. השבוע שמעתי מרופאה את המשפט המנצח : "הריון זו חגיגה. כמו כל חגיגה טובה, היא גדולה, ומרובת משתתפים, ושום דבר לא מתנהל בה כמו שהיה מתנהל בכל יום רגיל אחר." אני מאמצת – הריון זו חגיגה. הכל לא נורמלי, ועם זאת זה נורמלי לחלוטין. כל כך נשי, להחזיק שתי אמיתות סותרות במקביל.

שתהיה לי המשך חגיגה מוצלחת!