שבוע 40

האמת, היתה לי הרגשה שאגיע לשבוע 40. לפני כמה חודשים, ישב אצלינו זוג חברים שהתארס לא מכבר, והודיע לנו בשמחה שסגרו מקום ותאריך לחתונה. שמחנו מאוד בשבילם. גם התחלנו להרעיף עליהם עצות. מתישהו הכלה שאלה – אתם באים, נכון? אמרנו שנשמח להגיע, פשוט זה בדיוק התאריך שצפוי ללידה שלי, אז אולי אלד קודם, ואולי לא אוכל להגיע כי ארצה לנוח… למרות שלא אישרנו הגעה עד היום האחרון, היתה לי הרגשה שבחתונה הזו אני אשתתף באופן פעיל. ואכן, חגגתי איתם בשבוע שעבר את נישואיהם. היה כיף! ההרגשה היתה שונה מההרגשה שהיתה לי בחתונות אחרות, אולי בגלל שהפעם היתה לי ממש תינוקת בבטן, לעומת חתונות קודמות, שהיא היתה רק עוברית..

שבוע 40 הוא שבוע קשה… מפתיע, נכון? יש צירונים מדי פעם, יש מיחושים שונים ומשונים, כל תחושה כשרה בשבוע הזה. כשכואב לך, זה בגלל ההריון, כשקשה לך, זה בגלל ההריון, כשיש לך דקירה, זה בגלל ההריון. ואין לי מה לעשות בענין, פרט לשבת ולחכות. לשבת ולחכות שהנסיכה שחיה לה בתוכי תחליט שבא לה לצאת לאויר העולם. כבר אמרו לי – יש לך בטן כל כך גדולה, יש לה מלא מלא מקום, למה שתרצה לצאת החוצה??

הדולה שלי המליצה לי למלא את היום בפעילות, לא לשבת ולחכות שהלידה תגיע.. אז היום הייתי בבריכה, גם אתמול, וגם שלשום. קבעתי ארוחות ערב עם חברים להיום וגם למחר. מחר במהלך היום אני ביום כיף עם העבודה, ומחרתיים? מחרתיים הדולה שלי עושה לי השראת לידה. זה סוג של זירוז, באמצעות רפלקסולוגיה. אולי אקבע ליום שאחרי מחרתיים זירוז באמצעות דיקור? כי לקבוע תוכניות באמצע היום זה קצת קשה כשכל החברים שלי עובדים במשרה מלאה. זו משרה בפני עצמה.. ועוד שיש סבירות מסויימת שהתוכניות האלו יתבטלו.. לא חבל על המאמץ? בעצם כל תוכניות שעושים הן כאלו.

 

שבוע 39

אחרי שמשבוע 36 כולן אמרו לי שאלד לפני הזמן, כשהגיע שבוע 39 היייתי כבר ממש דרוכה… כל סימן מקדים ללידה שאי פעם שמעתי עליו, תוייג במוחי בתור "הנה זה בא". היו לי צירונים פעם פעמיים ביום, צואה רכה היתה לי כל השבוע, היו לילות שהתעוררתי באמצעם ולא יכולתי לישון אחר כך. על כל אלו נאמר שהם דרכים בהן הגוף מכין את עצמו ללידה. ואני, מחכה ומצפה, אומרת לעצמי – הנה זה בא! הנה מגיעה הלידה!

האמת שרגשות מעורבים ליוו אותי כל השבוע. עבדתי עדין במשרד, כלומר, עבדתי מהבית, אבל עבדתי. הייתי מחוייבת למשימות שלי, ללוח זמנים של עבודה, דוח הספק וכולי. בדיעבד, הייתי צריכה לצאת לחופשת מחלה כבר מזמן. בסוף השבוע גיליתי שנמחקים לי ימי מחלה, כי המקסימום שמותר לשכיר לצבור הוא 90 יום, ומה שלא ניצלתי נמחק. החלטתי לצאת לחופש מחלה החל משבוע 40+0. החלטתי להוריד קצב.

בטח כבר ניחשתם את הסוף – לא ילדתי בשבוע 39. הגעתי לתאריך המשוער ללידה, ואפילו רקדתי בו בחתונה, ועדין לא ילדתי. העוברית שלי רוצה עדין להשאר בפנים, טוב לה שם – חם, נעים, כל צרכיה מסופקים. היא בטח גם אוהבת מים כמו אמא שלה. התחלתי לראות את היתרונות שבללדת תינוק בשל יותר – המשקל יותר גדול, לכן קל יותר לטפל בו. אנחנו יותר מוכנים, כי מספיקים לעושת עוד דבר שניים לפני הלידה. הגבר שלי אולי גם יספיק לסיים את מה שרצה לפני הלידה, יש דברים טובים בזה שהלידה מתעכבת…

בינתיים אמא שלי מאוד מאוד דרוכה – כל פעם שאני רק מספרת לה על ציר, היא מתקשרת אחר כך 3 פעמים כדי לבדוק מה שלומי. אם אני לא עונה לטלפון במקרה, היא כבר מתכננת איך לנסוע לבית החולים.

 

שבוע 38

אוקיי, עכשיו אני מבינה על מה כולם מדברים כשאומרים שהחודש התשיעי הכי קשה.. הגיע הזמן שאבין, שבועיים לפני סוף ההריון 🙂

השבוע התחיל להיות לי ממש כבד, התחלתי לנוח ממש ברצינות. אפילו לעשות דברים במטבח בישיבה. הפסקתי לשטוף כלים לגמרי, אגב, זה ממש עשה לי כאבי גב. במיטה התחיל להיות מציק להסתובב, ולשבת ולנהוג כבר ממש ממש אבל ממש, מציק. ההתנשפויות מכלום מאמץ התגברו, התנועתיות של העוברית שלי ברחם התחזקה 🙂 זה כיף. אני מקדימה קנה לוושט כל הזמן, מוזר. אני צריכה להזכיר לעצמי להיות זקופה. הרבה יותר קל לי להיות עגולה.. קשה לי לעמוד הרבה זמן, מעדיפה לשבת.

אפילו צירונים התחילו להגיע, מכל מיני סוגים. תראו, גם לפני שלושה שבועות היו לי כאבים בגב התחתון, שהרופא אמר שהם צירים. אבל השבוע, היו לי ממש פולסים. פולסים של כאב גב התחתון, קצרים כאלו, של 5 שניות, אבל אי אפשר להתעלם מהם. היו לי איזה 5-10 כאלו, לאורך כמה שעות. אמא שלי הגיבה ברינה ממש לדיווחים האלו שלי, והתקשרה עוד פעמיים באותו היום כדי לוודא מה שלומי, ואם יש עוד צירונים. גם היום היו לי צירונים, מסוג אחר, של כאב יושב, ולא של כאב זז. קשה לתאר את זה במילים…

מצאתי זמן השבוע לעשות גוונים. גוונים בשיער, למי שלא יודע, זו פעולה שלוקחת די הרבה זמן במספרה. בין שעתיים לארבע שעות. אז בוודאי שיהיה  לי קשה לעשות אותה כשאהיה כבר אמא.. החלטתי לעשות השבוע, כדי שאהיה מוכנה.

גם מצאנו זמן לעשות קניות של ציוד אחרון. חיתולים, סדינים, מספריים לציפורניים, דברים קטנים כאלו, שלא מעבירים בין תינוק לתינוק, ולכן לא קיבלנו אותם 🙂 עכשיו אפשר להגיד שיש לנו את כל הציוד לכבודה של הגברת. אם אתם שואלים מה חסר עדין, אז בעיקר חסר לארוז תיק לחדר לידה. כל המרכיבים נמצאים בבית, עכשיו נותר להכניס אותם יחדיו לתיק, שיהיה מוכן לשעת קריאה.. תוכנית לידה כבר כתבנו 🙂

אני מזכירה לעצמי כל הזמן שהיחידה שקובעת מהי שעת הקריאה היא העוברית שלי, טושטושית. היא היא היחידה שמחליטה. נכון, הגוף מתכונן, נכון, אנחנו מתכוננים. נכון, אני רוצה ללדת כבר, לראות אותה, להחזיק אותה בידי, לחבק ולנשק אותה, נכון, ישי רוצה עוד קצת זמן, הוא לא הספיק את כל הדברים שתכנן. אבל כל הספקולציות של מתי זה יקרה, כל המאווים והרצונות שלנו, אינם משנים מאומה, הדבר היחיד שמשנה הוא הורמון האנדרנלין שיופרש מהעוברית שלי אל תוך מחזור הדם שלי, ויתחיל את תהליך הלידה…

את ימנית?

העוברית שלי מעדיפה את צד ימין… ברחם, הגוף שלה ממוקם יותר בצד ימין שלי… את התנועות שלה אני מרגישה כמעט רק בצד ימין,.. לפעמים הישבן שלה נדחף לצד שמאל בזמן שהרגלים שלה דוחפות לי איברים בצד ימין של הגוף שלי…
אני רוצה לעשות סקר אצל נשים בהריון.. האם כל העוברים הם בעלי העדפה לצד? איזה?
בתחילה חשבתי שההעדפה של העוברית שלי לצד ימין דווקא, זה בגלל שהיא בת.. אבל חברה עם עובר בבטן, אמרה שגם הוא מעדיף את צד ימין, אז הלכה לי התאוריה..
מה קורה אצלכן? יש העדפה לצד כלשהו?

ההעדפה הזו לצד מסויים מתרחשת רק כשהעובר קטן יחסית לגודל הרחם. בשבוע 38, כשכבר נהיה לה צפוף, אין לה העדפה לצד מסויים. היא פשוט נמצאת כאן ושם, וגם בפינה הזו, איך שיותר נוח לה באותו רגע. כשאני קמה בבוקר, או כשאני קמה משכיבה, היא נמצאת למעלה, קרוב לסרעפת, וכשאני עומדת או הולכת, היא יורדת כמה סנטימטרים למטה. מקסימה שלי.

השליש המסתיר

השליש השלישי נקרא השליש המסתיר. הבטן מסתירה את האישה שנושאת אותה. כשקראתי את זה, לא הבנתי על מה מדברים. אבל ההבנה שלי לא איחרה להגיע.- כל מי שפוגש אותי מדבר איתי קודם כל על הבטן. כמה היא גדולה? היא ירדה? ואם לא על הבטן, אז על ההריון. איך הולך? סוחבים? יש לך כאבים? את ישנה טוב?

יש משהו נחמד בזה שכולם מתעניינים. אני בדרך כלל מעדיפה התעניינות שכזו מאשר להיות פוליטיקלי קורקט, ולא לדבר על שום דבר חשוב. אבל, יש גם ענין של מינונים. עמוס לי מדי ההתעניינות שלכם. עמוס לי, כל אחד חושב שהוא הראשון. שהוא היחיד. שהוא הכי חכם. אז יש לי הפתעה בשבילכם – לא. את השנינויות שלכם לגבי איך שאני נראת כבר שמעתי 3 פעמים היום, ואני עוד זוכרת 10 פעמים מאתמול. עכשיו, כשאתם יודעים שעוד חמישה אנשים אמרו לי בדיוק אותו דבר כמוכם, הגיע הזמן שתהיו יותר עדינים איתי, ותחשבו פעמיים על מה שאתם אומרים לי.

לדוגמא, אפשר להתייחס לעובדה שיש כאן אישה שסוחבת את הבטן הזו. ואפשר, אפילו רצוי, לדבר איתי על דברים שלא נוגעים ישירות להריון. זה משמח אותי. מסיח את דעתי מהקושי של השליש האחרון. אפשר גם לדבר על מזג האויר. זה מענין לשם שינוי, כי הביגוד שלי השתנה בגלל ההריון, ואני שמה לב הרבה יותר למזג האויר בגלל זה. שמתם לב שכבר שבועיים יש טמפרטורות נמוכות לעונה? מי בכלל התכונן עם בגדים חמים להריון? חשבתי שגלי החום יספיקו כדי לחמם אותי. במקום זה אני מוצאת את עצמי מסתובבת עם פליזים של בן זוגי היקר, כי זה אחד המעילים היחידים שנסגרים עלי…

שבוע 36 – מתחיל הקושי

כן כן, עכשיו אני קצת יותר מבינה למה אומרים שהחודש התשיעי הוא ארוך כמו כל ההריון. ביום הראשון של שבוע 36 היה לי ממש כבד גם בבוקר. עד אז היה לי כבד בערב, כשהייתי עייפה.

הכבדות הזו פוגשת אותי בכל מיני מקומות, צפויים יותר או פחות. בקימה, מישיבה לעמידה. בהתהפכות בלילה במיטה. בריצה לשירותים בכל פעם שאני קמה מישיבה לעמידה. בהתנשפות אחרי טיפוס קומה אחת במדרגות כאילו רצתי מרתון. בהליכה. באכילה – יש לי פחות מקום בקיבה. וכמובן בפעולות יומיומיות נוספות, שקצת יותר קשות לביצוע עכשיו.

מה עוד חדש השבוע? אני קמה כל בוקר בשבע וחצי. כמו שעון. רצה לשירותים להתרוקן, ולא יכולה לחזור לישון. גם בגלל שאז אני שותה כוס תה פטל, אחד התזמונים היחידים ביממה שאני יכולה לשתות בהם את התה. על קיבה ריקה אפשר לשתות ולחכות רק חצי שעה לארוחה הבאה. על קיבה מלאה, צריך לחכות שעתיים לפני ששותים את התה, ואז "לצום" עוד חצי שעה לפחות. נשמע לי יותר מדי התעסקות במהלך היום, אז אני פשוט שותה בבוקר.

אתמול לקח לי שעתיים לפתור סודוקו. אומנם הוא היה ברמת הקושי הכי גבוהה, אקסטרים, אבל עדין – שעתיים??? הכי ארוך שהיה לי עד עכשיו היה שעה. הרציונליות שלי נעלמת לי מהחיים… הנאו קורטקס כבר בפעילות ממש נמוכה 🙂 זה אומר שהכל תקין, וההורמונים עובדים כמו שצריך.

עוד קושי שמתעורר, זה התגובות של הסביבה לבטן שלי. כל מי שפוגש אותי, טורח להגיד – מה, יש עוד חודש? חשבתי שתגידי לי שהתאריך כבר עבר. תשתקו, זה עדיף…

דקירות באגן

כן, כן, דקירות. לא הייתי מוכנה להן כלל. דקירות באגן, באחד הצדדים, כואבות מאוד מאוד, אבל עוברות… וזה החדשות הטובות.

כנראה שהן נובעות מהתארכות מהירה של כלי הדם. הגוף משתנה הרי בקצב אסטרונומי, ולעיתים, יש צורך בקפיצת גדילה גם שלו… אז זו אחת מקפיצות הגדילה.

השעה שבה הן מגיעות איזה צפויה. קרה לי פעמיים באמצע הלילה, ופעם אחת בשעות הערב המוקדמות.. כל גוף והשעה שבא לו לגדול 🙂

 

פעם ראשונה שהיא הכאיבה לי

לפני שבוע, בפעם הראשונה, קיבלתי בעיטה. בשבוע 34, לקראת סוף שמיני, לראשונה הרגשתי בעיטה. זה כאב. אבל לקצת זמן.

עד אז היו לעוברית שלי תנועות הדרגתיות. כש"כבשה" מקומות חדשים בבטן, היא "כבשה" אותם לאט. בתנועה נמתחת, איטית, הדרגתית. כמו כניסה לתנוחת יוגה. לאט ובטוח. כמובן שהרגשתי את התנועות שלה כל הזמן, יצור מלא חיים שכמותה, יש שעות שלא הפסיקה לזוז. תזוזות עדינות, בטוחות, נמתחות.

ואז הגיעה הבעיטה. זו היתה ממש הפתעה, קרה לי באמצע יום עבודה, פתאום הרגשתי ממש כאב. מוזר. היו לי כאבים אחרים בהריון, שלא קשורים ישירות לרחם. זה היה כאב שבאה ממנה.. מהעוברית הקטנה שלי.

לזכותה יאמר, שזה לא חזר על עצמו. אולי כשדיברתי אליה, ואמרתי, איה, הכאבת לי עכשיו, אולי זה עזר לה לחזור לתנועות הקודמות, לתנועות האיטיות הבוטחות. מי יודע. מאז קיבלתי רק עוד בעיטה אחת, והיא היתה פחות כואבת.. אולי גם בגלל שאפקט ההפתעה התפוגג, כבר הרגשתי כאב זה בעבר, ולכן פחות כאב לי.. מה שחשוב, זה שעכשיו היא לא מכאיבה לי.

לנהוג בהריון

באחד משיעורי ההתעמלות להריון, ישבתי על כדור פיזיו. היה לי כל כך כיף, ולמחרת כבר קניתי לי כדור פיזיו בתור כיסא למשרד. איזה כיף זה! זה גמיש, אפשר לשבת בפיסוק רגליים רחב מאוד, אפשר לקפוץ על זה וזה גם מאוד נוח. באיזשהו שלב, נעשה לי מציק לשבת על כסאות בכלל. אז קניתי לי כדור פיזיו גם לבית.. הכיף הוכפל.

הכי קשה לי עכשיו זה לנהוג. אני נוהגת לפחות חצי שעה בכל כיוון בית-עבודה, וזה לא כל כך נוח לי. התגברתי כבר על ענין פיסוק הרגליים, נו מילא. גם את הישבנים הכואבים למדתי לשחרר בסוף הנסיעה. עכשיו נותרה בעיה גדולה עוד יותר – לנסיכה שלי זה לא נוח. צפוף לה כשאני יושבת זקופה, אז אני יושבת באלכסון אחורה. גם זה לא ממש עובד, זה מציק לה. היא בתורה מתחילה לזוז ומציקה לי, כך יוצא שאני עסוקה מאוד באיך אני יושבת, ומורידה (ממש מעט) תשומת לב מאיך אני נוהגת. לעיתים זה ממש ממש מציק. אני מגיעה לכל מיני תנוחות מוזרות כאלו, עם הקשתה בגב, כי נדמה לי שזה מפנה לה יותר מקום.

מענין איך זה יהיה כשהיא כבר ממש תשב לי בתוך האגן. עכשיו עוד יש לי אשליות שמדי פעם היא במצב מאוזן יותר מאשר מאונך, ושהיא חופשיה לנוע בתוך הבטן הענקית שלי. אפשר לקבל חופשת מחלה רק על סמך אי יכולת לנהוג? 🙂

שבוע 33

בשבוע 33 הכל רק הלך והתחזק. הדופק, חזק מאי פעם. הבטן מושכת אותי קדימה, יותר מאי פעם. הבגדים – שוב אינם מתאימים, שלא לדבר על החזיות. אולי זה גם קשור לחילופי העונות, נעשה יותר קריר בימים האחרונים, ואז גיליתי שהרגליים שלי נפוחות מכדי להכנס למגפיים שלי. אני צריכה רענון לכל המלתחה שלי…

טושטושית שלי מגלה שנוח לה גם במקומות אחרים בבטן. עד עכשיו הרגשתי אותה בעיקר בצד ימין של הבטן. עם התנועות הבלתי פוסקות, ועם הבטן הנמשכת לכל כיוון, היא מגלה נקודות נוחות נוספות. ממש מגלה גמישות. כל הכבוד לה. והיום אני מרגישה אותה באמצע הבטן ממש. הישבן החמוד שלה מורגש קרוב לסימן החום שעובר באמצע הבטן. עוברית גדולה שכמותה.

יש לי גם כל מיני תופעות התכווצויות שרירים מוזרות. כבר שבועיים שהישבן שלי תפוס. כשאני קמה בבוקר, זה הכי מציק לי. להתחיל ללכת אומר גם להרגיש את הישבן התפוס שלי, את הטוסיק בתור איבר שדורש תשומת לב נוספת חוץ מזו שהוא מקבל בשירותים. למדתי אצל שירלי בנטואיץ לעשות שם מסאז' עם כדור טניס. זה ממש עוזר! חוצמזה, אני כבר משהו כמו חודש יושבת על כדור פיזיו בעבודה, במקום לשבת על כסא… זה ממש טוב. נוח, ומאפשר לשבת בפיסוק רחב.

שרירי התאומים שלי מגלים גם הם סימני כיווץ. ואני שואלת – אם בגוף שלי יש המון רלקסין עכשיו, מדוע יש לי שרירים תפוסים?? מוזר.

הנוסעת השמינית שלי, זזה לי באמצע ישיבות. ובגלל הגודל שלה, רואים את הבטן שלי עולה ויורדת המון המון. איזה יופי!

הלידה הופכת להיות מוחשית יותר. ההכנות השבועיות שאני עושה אצל שירלי הופכות להיות רלוונטיות, ואני תוהה איזו מין לידה תעבור עלי ועל טושטושית. כמה ארוכה. כמה זורמת. כמה כאב אוכל לסבול. ועדין מצפה לה בקוצר רוח… איך אפשר שלא. קוראת המון המון על הנקה, שאהיה בעלת ידע רב ככל האפשר ברגע שאתחיל. מקווה שזה יעזור. אי אפשר לדעת.