שבוע 39

אחרי שמשבוע 36 כולן אמרו לי שאלד לפני הזמן, כשהגיע שבוע 39 היייתי כבר ממש דרוכה… כל סימן מקדים ללידה שאי פעם שמעתי עליו, תוייג במוחי בתור "הנה זה בא". היו לי צירונים פעם פעמיים ביום, צואה רכה היתה לי כל השבוע, היו לילות שהתעוררתי באמצעם ולא יכולתי לישון אחר כך. על כל אלו נאמר שהם דרכים בהן הגוף מכין את עצמו ללידה. ואני, מחכה ומצפה, אומרת לעצמי – הנה זה בא! הנה מגיעה הלידה!

האמת שרגשות מעורבים ליוו אותי כל השבוע. עבדתי עדין במשרד, כלומר, עבדתי מהבית, אבל עבדתי. הייתי מחוייבת למשימות שלי, ללוח זמנים של עבודה, דוח הספק וכולי. בדיעבד, הייתי צריכה לצאת לחופשת מחלה כבר מזמן. בסוף השבוע גיליתי שנמחקים לי ימי מחלה, כי המקסימום שמותר לשכיר לצבור הוא 90 יום, ומה שלא ניצלתי נמחק. החלטתי לצאת לחופש מחלה החל משבוע 40+0. החלטתי להוריד קצב.

בטח כבר ניחשתם את הסוף – לא ילדתי בשבוע 39. הגעתי לתאריך המשוער ללידה, ואפילו רקדתי בו בחתונה, ועדין לא ילדתי. העוברית שלי רוצה עדין להשאר בפנים, טוב לה שם – חם, נעים, כל צרכיה מסופקים. היא בטח גם אוהבת מים כמו אמא שלה. התחלתי לראות את היתרונות שבללדת תינוק בשל יותר – המשקל יותר גדול, לכן קל יותר לטפל בו. אנחנו יותר מוכנים, כי מספיקים לעושת עוד דבר שניים לפני הלידה. הגבר שלי אולי גם יספיק לסיים את מה שרצה לפני הלידה, יש דברים טובים בזה שהלידה מתעכבת…

בינתיים אמא שלי מאוד מאוד דרוכה – כל פעם שאני רק מספרת לה על ציר, היא מתקשרת אחר כך 3 פעמים כדי לבדוק מה שלומי. אם אני לא עונה לטלפון במקרה, היא כבר מתכננת איך לנסוע לבית החולים.