משהו גדול ממני

כן, רציתי מאוד את ההריון הזה. והיא הגיעה מתי שהיא רצתה.

גם בלידה, כמה שיש לי תמונה בראש של איך זה יראה, זה עדין יתרחש איך שהעוברית שלי תרצה (וגם קצת תלוי בצוות הרפואי). בכל אופן, אני לא ממש קובעת מתי זה יתחיל ואיך זה יגמר.

כתבתי כאן כבר קודם, אחד הסימנים הראשונים שהעידו שאני בהריון, היה שערב אחד, עוד לפני האיחור במחזור, פשוט התחלתי לבכות. "למה את בוכה?", ישי שואל אותי, "אין לי מושג. בא לי לבכות, אני בוכה" , "אבל מה קרה?" "כלום, הכל בסדר. יש לי חשק לבכות, אני בוכה".

ההריון הזה גדול ממני. מתרחש בגוף שלי פנימה משהו גדול ממני, שאין לי שליטה עליו. אני לא קבעתי את מין העובר. אני לא קבעתי את שעת ההפריה. אני סיפקתי את התנאים להפריה. גם עכשיו, אני רק יכולה לספק לו את התנאים האידאלים (לדעתי) לגדילה. להתפתחות. אני לא יכולה לקבוע מה יקרה. באיזשהו מקום, אני צופה בזה מהצד. אני לא השחקנית הראשית כאן, אני אולי משתתפת בהצגה. אבל בהרבה מובנים, אני צופה בשחקנית הראשית, העוברית שלי, מנצחת על כולנו בצעדים הראשונים של חייה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *